עץ יוסף על איכה רבה ב:טז

גלוסקין וטונטיטין כו'. גלוסקין וחמר עתיק. הכוונה כי כיון שהיו אמוני' עד עתה ביין ישן וגלוסקאות היו שואלים לאמותם איה דגן (היינו גלוסקאות שדגן לאו בר אכילה הוא). ויין (היינו קונטיטין. יין מבושם בדבש ובשמים. ולאידך מ"ד הוא חמר עתיק פי' יין ישן) שהיינו אוכלים ושותים עד הנה. ודרשו זה חז"ל כי על מה שהיו אוכלים ושותים לשעבר קאמר קרא שהיו דואגים עתה בהתעטפם כחלל ברחובות קריה. על זמן העבר. ואומרים איה דגן ויין שהיינו אוכלים ושותים לשעבר משום דליכא למימר דעל ההוה קאמר שעתה היו מבקשים דגן ויין ישן ולא היו מוצאים. דמה יש בזה אם לא ימצאו חמר עתיק וגלוסקאות. די להם אם ימצאו שאר אוכלים וישיבו את נפשם. אע"כ על לשעבר קאמר [לחם דמעה]:

חד שירא. אצעדה מתרגמין שירין חד קדש עגול מתרגמין קדשין. והיינו נזמי התף:

וסק לשוקא כו'. ועלה לשוק אולי תמצא מאומה לקנות לנו לאכול. והיה עולה לשוק וראה ולא מצא כלום. והיה מפרפר ומת:

והיא אמרה לבנה הגדול. כצ"ל [יפ"ע]:

המי מה וכו'. ראה מה אביך עושה ועלה לשוק וראה את אביו שמת והי' הוא מפרפר ומת עליו:

מפרפר. בהתחננו עלינו תרגום ירושלמי מפרפת קדמינו פי' מתעגל בעפר (ערוך):

היינו בעלה כו'. בהתעטפם לשון רבים לזכרים שנתעטפו ומתו זה על זה. ודרשו זה על בעלה ובנה הגדול שדרכם לילך בשווקים וברחובות:

הדא ברא זעירא כו'. זהו בנה הקטן. ובפסיקתא מפורש יותר. וז"ל ובניהם יונקים חלבם היו מהלכים על ידם ועל רגלם כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדה ונותנה בפיו שמא ימשוך לו חלב והוא אינו מושך. ונפשו מטרפת והוא מת על חיק אמו. לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם: