עץ יוסף על איכה רבה א:נז

אייתי עליהון כו'. דריש ועולל לשון פועל ומעללים. והיינו אייתי עליהון כו' פי' תביא עליהם מה שהבאת עלי. כלו' עשה להם מה שעשית לי:

דקדק עליהון. דרש ועולל מענין להתעולל עלילות. והיינו דקדק עליהון שידקדק לבקש להם עלילות רעה:

ועולל למו קטוף כו'. דריש ועולל לשון כריתת הזמורות והיינו קטוף עללתהון:

את מוצא כו'. מייתי הך אגדתא הכא. משום דכתיב כי רבות אנחותי דמשמע דנקתה בכמה מיני מלקות והכא קאמרינן דלקתה בכל איברים אלו ושלקתה בכפלים. עוד יתכן דכדי לסיים הפרשה במלתא דנחמתא מייתי ליה הכא:

בו לקו ובו מתנחמים. יש לדקדק מאי נפקא מינה שיהיה המלקות והנחמה כענין החטא. וי"ל שהכוונה היות העונשים מדה כנגד מדה ע"י זה יכירו וישובו אל ה'. וכשהאדם עושה תשובה מאהבה אז הזדונות נעשו זכיות. והאבר אשר חטא אחר שלקה ושב מאהבה. שב האבר למעלה וכבוד מאשר בתחילה וז"ש המדרש ובו מתנחמין [ספר הנותן אמרי שפר]:

ויעבור מלכם. בשובם מן הגולה יעבור מלכם הוא מלך המשיח לפניהם. וה' יעבור בראש כולם כי אז יחזיר גם הוא שכינתו לציון:

אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו. זה נאמר על לקיחת הארון שלקחו הפלשתים מישראל בימי עלי בחטא שלא שמעו בניו לקול ה' והוא לא הוכיחם:

ואזניך תשמענה כו'. פרש"י לא כמו שאתם עושים עתה שאתם מואסים בדבריו של נביא ואומרים לא תחזו לנו נכוחות. כי אם אזניך יהיו נטויות אף אחריך לשמוע דבר מאתי אולי יבא נביא ויורך הדרך ללכת בין ימין ובין שמאל:

ומשקרות עינים. לשון הבטה וקריצה ורמיזה [איוב כ'] כי עין שזפתו תרגומו עינא דסקרתא (רד"ק) אופי' שצובעות עיניהם בסיקרא ובכחול [רש"י]:

והנם שולחים. הם שולחים אל אפם ריח רע בזמר הרוח הוצא מפי הטבעת בעת יתריזו. והראוי לכתוב אל אפי' אלא שהוא תיקון סופרים. ופי' תיקון סופרים כתבתי בביאורי על התנחומא סדר בשלח משם תדרשנו:

בהיותם בארץ אויביהם וגו'. לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו':

ולבם שמו שמיר. משמוע פי' עשו לבם חזק כשמיר (והוא הברזל החזק כמ"ש המצודות. או היא אבן החזקה שלא יכול הברזל לפוסלה כמו שפי' הרד"ק. ורש"י פי' תולעת חזק מצור מראין אותו על האבן והיא מתבקעת) מלשמוע את התורה:

דברו על לב ירושלים. דברים המקובלים על הלב:

יוסיף ה' שנית ידו וגו'. לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו':

רגליהם לרע ירוצו. וכל הפרשה שם מיירי מחטאת שעשו ישראל:

זה קוינו לו וגו'. ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

הבנים מלקטים עצים כו'. ר"ל כל אחד מהם היה מסייע לעבירה זה היה מביא העצים וזה היה מביא האש וזה לש הבצק לעשות מיני מאכלים להגיש מנחה לכוכב גדול שבשמים והוא השמש:

חטאו בכפלים. ר"ל שהחטא היה כפול אחד מצד עצמותו של החטא. ונוסף שנית ע"ז מבחינת היותה היא החוטאת. וזהו חטא חטאה ירושלים. ואמר זולת מציאת החטא עצמו ואיכותו פשע בבחינתה שהיא חשובה יותר מכולם. גם המלקות הוכפלו נוסף על מהותו להיותו מאת ה' שמעולם הפליג הוא יתב' חסדו לעם סגולתו. ואיך נהפך כרגע והיה כאויב להם. גם הנחמה תהיה כפולה. להיותה על ידו יתב' עצמו ולא ע"י שליח. וזהו נחמו נחמו עמי בכפלים. וזה כי יאמר אלהיכם עצמו הנחמה ולא ע"י בשר ודם (בינה לעתים). או נראה מתנחמים בכפלים הכוונה משום דלפעמים הגם ששם הרחמים רוצה לעשות טובה לאדם. מקטרוג של מה"ד נתבטל הטוב וחוזר בו הקב"ה וגוזר עליו רעה. כדאי' לקמן בא"ב תניינא סימן ג' אבל כשגם מדה"ד מבטיח הטובה בוודאי היא טובה המתקיימת ונחמה כפולה. וזה"ש כאן ומתנחמים בכפלים שכתוב נחמו נחמו נחמה כפולה שבודאי לא תתבטל הטובה. משום שטובה זו יאמר אלהיכם הוא מדת הדין. ועיין בענף: