עץ יוסף על איכה רבה א:ד

והלא כבר נאמר רבתי עם. ר"ל שנראה כפול אם הכוונה על רבוי הגוים שבתוכה. ועוד ב' של בגוים היא מיותרת. על זה תירץ אלא רבתי בדעות ר"ל שאין פירושו של רבתי בגוים כפשוטו על ריבוי הגוים שבתוכה. אלא פירושו רבתי בדעות ולשון רבתי מלשון רבי המלך שר"ל גדולי המלך. וכן כוונת הכתוב רבתי בגוים בתוך הגוים יצא להם שם גדולה על רוב חכמתם וידיעתם והיו מביאים להם מתנות כדי לשמוע חכמתם. שרתי במדינות שע"י חכמתן היו מציעין להם קתדרא לישב עליה. וכהיום היתה היא למס. ור"ל וכהיום כל חכמתם לא עמדה להם. ומספר והולך גדולתן וחכמתן חד מירושלים כו' [אלון בכות]:

קתדרא. כסא מכובד מוכן לאדם חשוב:

אזיל למדניתא. פירוש לאחד מן העיירות:

ארע זמניה למימת. באה עתו למות:

אייתי מרי דביתא. קרא לבעל הבית והוא בחכמתו ראה כי נאמן הוא. ואפקיד בידו מדליה פיר' עשרו והונו. מרבה הונו מתרגמי' מדליה. ואמר ליה אם יבא בני מירושלים ויעשה לך ג' דברי חכמה תן לו מה שיש לי אצלך. ואם לא יאמר לך דברי חכמה אל תתן לו עשרי. ורצה שיעשה ג' דברי חכמה לא פחות כי פחות משלשה אפשר דאקראי בעלמא הוא. וכתב המת"כ וקודם צאתו מביתו אמר לבנו כן שאם יארע שימות חוץ מביתו שיצוה כן לבעל הבית ולכן עשה בנו שלשה דברי חכמה קודם שתבע ממנו ירושתו וכדמפרש ואזיל עכ"ל:

ועבדין ביניהון דלא ליהוי חד מנהון כו'. הא"א כתב שצ"ל והוה ידע מה שמיה דההוא בר נש. וכן הוא בנ"ח ומוכרח הוא שאם לא ידע שמו היאך מצא אותו שנראה שלא בקש רק בית האיש ההוא אבל שמו כבר יודע לו שאביו הגיד לו בלי ספק:

נח נפשיה. מת אותו האיש שמירושלים ונפטר לבית עולמו. לבתר יומין לאחר ימים בא בנו. כיון שהגיע לשער פתח של אותו העיר ראה לאחד שהיה טוען עליו משא עצים. ואמר ליה דרך שאלה תמכור משא העצים. ואמר ליה הן ואמר ליה קח ממני דמי ערך שוויהם והולך אותם אצל פלוני והוא היה אותו בעל הבית שמת אביו בביתו שכבר היה נודע לו שם בעל הבית. וידע זה הבן התקנה שעשו ביניהם ולכן לא רצה לשאול לאחד מהם איזה בית האיש:

נסב טימיתהון. לקח ממנו דמיהם והיה מוליכם אצל אותו פלוני בעל הבית והיה הולך הוא אותו בעל העצים והאכסניא הלך אחריו שעשה עצמו כמו שהלך אחריו להביא אלו העצים לביתו. עד שהגיעו לחצירו. א"ל בעל העצים לבעל הבית אי לשון צעקה ותחלת דיבור:

תא סב בא קח משא העצים. א"ל וכי משא העצים אמרתי לך להביא לי. א"ל אין באמת שלא אמרת לי אלא אותו האיש הבא אחרי שלו הם והוא אמר להביאם לך. מיד פתח לו ביתו. ועדיין לא ידע בעל הבית מי הוא זה ששלח לביתו העצים אמנם הרגיש היותו אכסנאי והבין כי חכמה היא הזו לדעת ביתו היכן הוא כיון שלא היה אדם מראה בשביל התקנה שעשו. ולכן בראותו כי איש חכם הוא תיכף פתח לו ביתו ונתן לו שלום:

הא מילא חדא. הרי דבר אחד של חכמה:

א"ל מאן את. בעל הבית אמר לו מי את. אמר ליה אנכי הוא בנו של אותו האיש שמת אצלך כלו' לא נופל אנכי בחכמה ממנו:

אעליה. הכניסו ועשה לו סעודה והכין עצמו לראות דברי חכמה שנשארו לו לעשות. והיה לאותו איש בעל הבית שני בנים זכרים ושתי בנות:

חד מטא. כשהגיע עת וזמן של הסעודה לאכלה הביאו לפניו בסעודה חמשה פריגין פי' תרנגולים או עופות קטנים מבושלים. אפשר שהיותם ה' היתה כוונת בעל הבית שיהיו שנים לאיש ואשתו ואחד לאכסנאי ואחד בין תרין בניו ואחד בין תרתין בנתן שבזה עולה יפה:

כמה דשריו למיכל. כשהתחילו לאכול אמר בעל הבית לאותו אורח קח וחלוק מנות לכל המסובים. וא"ל אין זה משלי שאתה בעל הבית ועליך לחלק כרצונך:

א"ל אנא צבי. אני רוצה שתקח ותחלוק:

נסב ופלג לקח. וחלק כמ"ש כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה:

ויהיב פריגא. ונתן עוף אחד בין האיש בעל הבית ואשתו לפניהם יחד נתן עוף אחד. ושוב לקח עוד עוף אחד ונתן בין שני אנשים יחד שהם שני בניו. ולקח העוף השלישי ונתן בין שתי בנותיו יחד. ולקח שני עופות הנשארים ונתנם לפניו. ולא אמרו דבר לגעור בו שהם הבינו שלא בשביל גרגרנות עשה כן ליקח שנים לעצמו אלא לכוונה טובה נתכוון. משום דבאמת האכסנאי הלזה כראותו ה' פריגין התחיל מחשב בינו לבין עצמו היאך אחלקם בין כולם. כי ליתן לבעל הבית אחת ולאשתו אחת ולפני השתי בנות אחת ולפני הב' בנים אחת והוא יקח אחת אינו דרך ארץ שהוא יקח שלם ויתן חצי לכל בן של בעל הבית ואם יתן גם להבנים לפני כל אחד עוף אחד. ב' רעות יעשה האחד שמטיל קנאה בין הבנים לבנות. ועוד שלא ישאר לו כלום. ולכן חלק כנ"ל שבזה לא יטיל קנאה בסעודה הרי זה דבר חכמה השניה:

לעידן רמשא. לעת ערב שהביאו תרנגולת מפוטמת לסעודה. א"ל קח ופלג. א"ל לא שלי היא. וגם בזה הראה חכמתו שמתנהג בדרך ארץ שהגם שאמר לו בבקר אנא צבי דתסב ותפלג חזר וסירב לערב עד שחזר בעל הבית וא"ל סב פלג ברעותי פי' ברצוני כדי לראות חכמתו. ואז לקח וחלק ונתן ראש התרנגולת לפני בעל הבית. ולקח בני מעיים של התרנגולת ונתן לאשת בעל הבית. ולקח שני אטמתא דהיינו הירכים ונתן לשני בניו. ולקח שתי גפו היינו הכנפים ונתן לשתי בנותיו. ולקח הגוף כולו של התרנגולת לעצמו. א"ל בעל הבית וכי כחלוקה זאת חולקים בעירכם. חלקת פעם ראשונה הגם שהיה דבר תימא להרבות חלקך על אחרים מ"מ לא אמרתי לך שום דבר וגם עכשיו אתה עושה כזאת ליקח כל הגוף לעצמך. א"ל האורח וכי לא אמרתי לך בתחילה שלא שלי הוא ואין מן הראוי שאני אחלק. ועכ"ז אע"ג שחלקתי אראה אותך שיפה חלקתי:

זימנא קמא כו'. פעם ראשונה ה' עופות אייתת בסעודה ואני לא יכולתי לחלק בענין אחר [כמבואר לעיל] לכן חלקתי כך. אתה ואשתך עם העוף שנתתי לפניכם הרי בין הכל שלש לפי שהאיש ואשה צריכין להיות אחדים בלב אחד כגוף אחד. ולכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנך ופריגא הא תלתא שגם בניך צריכין חיזוק שיהיה שלום ביניהם ויהיו חשובים כאחד שכן כתיב כי אחינו בשרנו הוא. לכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנתך ופריגא הא תלתא שגם הם תהיינה כגוף אחד למען רק שלום ואמת יהיו ביניהן. ובזה כל החלקים הם ג'. נשארו ב' פריגין ונטלתי לעצמי שגם אני והם יהיו ג':

נסבית כו'. וכי לקחתי מאומה מחלקכם הרי כל המנות היו משולשין בשוה:

האידנא כו'. עכשיו:

דאת רישא דבייתא. ורמז לו שיחיה לאורך ימים להיות לראש לבני ביתו. ועוד רמז לו למ"ש אוי לבית שכולם ראשים כי אינו מתקיים אלא כשיהיה להם ראש אחד ואליו ואתה להיות להם לראש:

דמינה יפקון בנייא מן מעיה. שממנה יוצאין הבנים מן בני מעיה:

דאינון עמודיא דביתא. כי הבנים הטובים הם הם הסומכים ביתו של אדם כעמודים המחזיקים את הבית גם הבנים נקראים עמודי הבית משום שהם נשארים בבית אע"פ שלוקחים נשים:

דלמחר יפקון. למחר יצאו ויפרחו מביתך וילכו להם לבעליהם. ורמז לו שיפרחו ממנו ולא יחזרו עוד לביתו במיתת בעליהם:

נסבית הדא אילפא כו'. לקחתי לי הגוף הדומה לספינה מכוסה. רמז כי בספינה באתי ובספינה אלך לי. וירמוז ג"כ באילפא אתינא מלשון ואאלפך חכמה שהוא בא בחכמה לעשות לו ג' דברי חכמה כאשר צוה לו אביו. ובחכמה ילך שחכמתו עמדה לו ליטול ממנו וילך לשלום:

וקום והב מדלי. ועמוד ותן לי הוני שהפקיד אבי אצלך ואלך. מיד נתן לו מה שהיה שלו והלך לו לשלום:

רבתי בדעות. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:

ארבעה. הולך ומוסיף חכמת אנשי ירושלים דאילו המעשה הראשון היתה חכמתו של אותו הירושלמי בתחבולות השכל. אמנם המעשה הזה הוא כענין רוח הקדש לגלות הסתום. ואין זה כ"א רוח ה' דבר בם:

אתו לאתינס בא למקום שנקרא אתונא. ובני אתונא היו חכמים מחכמי יון. וגם ישראלים שהיו שם לומדים מאותן החכמות. ונתקבלו שם אצל איש אחד. ובודאי אותו האיש היה ישראל שהרי אכלו בשר ושתו יין שהביא להם:

לרמשא כו'. לערב עשה להם סעודה. משאכלו ושתו הכין להם ארבע מטות ואחת מן המטות היתה שבורה וסמוכה על המטה האחרת. משעמדו להם לילך ולישן אמר בעל הבית שמעתי שבני ירושלים חכמים הם ביותר אלך לישן בחדר הפנימי מהחדר שלהם והם לא ידעו שאני שומע ויאמרו מה שבלבם ולא יכנסו דבריהם בפני ואשמע מהם מה שידברו:

קם בליליא כו'. עמד בלילה אותו אורח שהיה ישן על מטה השבורה ואמר להם לחביריו מה אתם סבורים שעל מטה אני שוכב אין אני שוכב אלא על הארץ שאנכי תלוי באויר על הארץ. כי הרגיש במטתו שלא היתה שלימה והוא היה תלוי באויר. ובזה נראה שלא איש שלם הוא הבעל הבית. כי האיש השלם כל מעשיו שלמים ומהפעולות יודעו הפועלים:

אמר להון חורין כו'. שמתחלה לא רצה להוציא שם רע על בעל הבית. אך בשמעו חבירו שאמר שהיה ישן על מטה פחותה שמזה נראה היות זה האיש חסר השלימות הנה זה מורה על פחיתותו וראוי להראות לכולם כדי שידעו להזהר עוד:

אף בשרא. אף הבשר שאכלנו אמש טעם כלב היה בו והא דלא הרגישו האחרים אלא הוא לבדו. אפשר שלא נתפשט הטעם בכל החתיכות אלא דווקא באותה שהגיע לחלקו:

אף חמרא דשתינן כו'. שגם זה אפשר שהגיע יותר לכוסו מלכיסות האחרים. וגם זה לא היה מדבר אם לא ששמע תרתי לגריעותא ואז עד השלשה לא בא:

אף גברא דהוא מריה כו'. אף האיש הוא הבעה"ב אינו בנו של אותו איש שסבור הוא שהוא אביו. אפשר שבפנים היה ניכר כמו שנודעים מהפנים ענייני האדם לבקיאים כמ"ש בזוהר ואתה תחזה או ברשמי ידים כמ"ש גבי ביד כל אדם יחתום:

אמר חד קושטא. כלו' אחד מדברים אלו אמת אותו של מיטה שבורה. אך השלשה הנשארים נראים שקר ולפיכך בבוקר השכם הלך לבקש ולראות האמת אתם או לא. והלך בבקר אצל הטבח ואמר ליה תן לי מאותו בשר שנתת לי ממנו אמש. אמר ליה אין לי ממנו כלום. א"ל אמור לי עסקיו וענינו של אותו בשר שהיה לו טעם טוב. אמר ליה כבש אחד היה לנו והיה אותו כבש יונק מאמו הכבשה ומתה אמה והיה לי כלבא נקבה והיה הכבש יונק ממנה. ובזה נשאר בבשר טעם כלבא כי החלב מוליד ביונק טבע החלב ממש:

ברמשא אצטמטמינן כו'. בערב היו לנו בשרא בצמצום ובתת אתה לקנות בשר ולא היה לנו בשר אחר ונתננו לך ממנו. ואמר לו זאת שהיו מצומצמים בבשר כדי שלא יכעוס עליו שנתן לו בשר כזה:

אמר תרין קושטא. אז אמר כבר הגעתי אל האמת שתרין אמת אך עדיין תרין שיקפא שלא נסיתי באלה:

קפילא. חנוני מוכר יין:

חד גופנא כו'. גפן אחד היה לנו והיה מוצב נטוע על קבר של אבינו ועצרתי אותו בגת ונתתיו בקופות:

אמר תלת קושטא. שכיון שראה שגם בזה דברו נכונה אמר ג' אמת וחד שיקרא שלא היה מאמין שאמו זנתה עם אחר ושהוא בן זנונים. ועכ"ז כיון שראה שנתאמתו השלשה אזיל לגביה דאמיה כו':

ואין לא כו' ואם לא תגידי לי האמת אחתוך את ראשך. כי כיון שזנית ועשית עמי שלא כהוגן אף אני אנקום נקמתי ממך:

ודחלית כו'. יראתי שלא יקחו קרוביו עשרי וגדולתי ויגיע כפי. רעה עשיתי בתמיה שהלכתי והייתי מזנה והבאתי אותך לכל העושר וגדולה הזאת. ואז שתק שלא לגלות חרפתו בקהל:

אמר לה מה כו'. אמר כן לאמו מה אנו רואין כאן יבואו בני ירושלים ויעשו אותנו כולנו ממזרים. אבל לא הודיע הדבר לשום אדם. רק עשה במרמה דלא ייתון בני ירושלים:

תו נעביד בינן כו'. כלו' נעשה תקנה בינינו שלא נקבל באכסנאי ואחד מהם. ובזה ראינו חכמתן של אנשי ירושלים שהיו רואין ברוח בינתם דברים נעלמים לא שזפתם עיין אדם רק בחכמה יתירה שהיתה בהם גלי להון עמיקתא ומסתרתא: