עץ יוסף על איכה רבה א:ג

הם לא פלשו. ישראל לא דקדקו אחר מדת הדין לגלות ולפרסם חטאתם בפרהסיא מל' מבוי מפולש פי' מגולה. וכן מדת הדין לא דקדקה אחריהם לענשם על חטאתם כפי תגמולם וכדמפרש [מ"כ]. כאשה שהלך בעלה כו' לפי שבכשדים כתיב ועתה שמעי זאת עשינה וגו' לא אשב אלמנה וגו' ותבאנה לך שתי וגו' שכול ואלמון וגו' דהיינו במפלתם סר כחם ומזלם מן השמים ויהו כאלמנה ממש ממושיעם ואלהותם שמת כחם אבל ישראל אינם כן כי גם בצרתם לא סר כחם וצילם מעליהם כי הוא חי וקיים לעולם ואינו אלא בדמיון אלמנה שאין בעלה אצלה דהיינו שהלך למדה"י ע"י שסרחה אשתו ודעתו לחזור כשהיא תשוב אליו [מהרש"א]. ולפי"ז הקינה הוא על שסרחה ועזבה הקב"ה עד שישובו:

שהיתה תובעת מזונותיה כו'. לפי ששלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה ואח"כ ניזונת משל יבם. ולהכי מצי תבעה מזונות אבל לא כתובתה עד שתחלוץ. ולהכי חשובה כאלמנה ולאו אלמנה ממש דאי בעיא תבעה מזונות ואי בעיא תבעה כתובה להנשא. וכן ישראל הם כאלמנה דאגידי בהקב"ה ותבעי מזונות ממנו. ואינם כאלמנה ממש להנשא לאחר דאינם יכולים להדבק בעכו"ם כדכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה [יפ"ע]:

כך כל זמן שישראל מבקשים כו'. ובאמת אין זה טרוניא אלא משפט אמת. כי אחר אשר הקב"ה בראם וחננם בטובתם אין בידם לסור מאחריו. אמנם לענין הטיבו עמהם לעשות להם נסים כבתחילה יקרא גרושין שאין חייב לעשות להם הואיל והם אינם כדאים. ובכן לא סתרי אהדדי דאיזה ספר כריתות אמכם ושלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה. משום שאין כאן גט כריתות ממש אלא משל בעלמא הוא על דבקות ה' וישראל ופירוד ביניהם. וקאמר אי זה ספר כריתות אמכם שלעולם הם אגודים בעבודתו יתב'. ולענין לעשות להם נסים מפורסמים בזמן גלותם אמר שלחתיה ואתן ספר כריתותיה שנוהג עמם אז כאדם עם גרושתו [יפ"ת]:

ר' עקיבא ורבנן כו'. ר"ע ס"ל כרבי יהודה דמגילת קינות נאמרה בימי יהוקים. ולכן אמר כאלמנה מעשרת השבטים שגלו תחילה. ולא אלמנה משבט יהודה ובנימין שעדיין לא גלו אז. ורבנן ס"ל כרבי נחמיה שנאמרה מגילות קינות אחר החורבן. לכן אמרו אלמנה מאלו ומאלו כו' [מדר"א]: