עץ יוסף על דברים רבה ב:כה

על ששה דברים. וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים בריש פ' ט'. וע' ביד יוסף שציינתי כל המקומות שישנו שם מאמר זה. ותמצא שביש מקומות אי' על שבעה דברים:

כי הואיל הלך אחרי צו. פי' מפני שרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל [רש"י]. או פירושו אחרי מצות ירבעם:

אלו הדיינים פי' שנצטווה על העתיד להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובגמ' גרס על הדינים:

מצוה אותו על הגזל. מדאצריך למשרי עצי הגן שהם הפקר. ש"מ דמה שאינו הפקר אסור [רש"י]:

יש סליחה בלא מיתה:

כשיבאו כל בני אדם לע"ל. שהוא יום הדין הגדול שיחיו כל האדם שמתו. והיינו באדם דמו ישפך כלו' כשיבאו בני אדם דמו ישפך. וכן אי' בתרגום יונתן שם על פסוק שופך דם האדם באדם וגו' וז"ל דישוד דמא דאינשא בסהדין דייניא מחייבין ליה קטול. ודישוד בלא סהדין מרי עלמא עתיד לאתפרעא מניה ליום דינא רבא. ואע"ג שגם עכשיו דין ד' מיתות לא בטלו. מ"מ לפעמים זכות תולה כמ"ש התוספת בפ' אד"מ. על זה אמר כאן דאפ"ה לעתיד נקם ינקם [נזה"ק]. וכן הוא כוונת המדרש בב"ר סוף פ' ל"ד אף דאי' שם לכשיבא אדם. והרד"ל שם פי' לכשיבא אדם היינו כשיבא משיח דכתיב בי' וארו עם ענני שמיא כבר אינש. וכן בפ' ואתחנן ככה. ולפנינו שם נדפס לכשיבוא בני אדם וט"ס הוא עכ"ל. ונעלם ממנו מה דאי' בתרגום יונתן מפורש כנ"ל:

תוסס רותח ומנענע:

ומצאו ששתק וזה אות כי נפש המת לא ינוח ולא ישקוט מזעפו עדי יקבל ההורג דינו. וכל הדרוש שהביא פה הוא רק דרך אגב על הכתוב המדבר פה מענין רציחה: