עץ יוסף על בראשית רבה צח:ה

אחים לדינה כו' שמסרו נפשם עליה ולא ליוסף:

גזולים הם שתפסו אומנות שאינה שלהם:

למכרותיהם מכורתיהם כלי זיין בל' יון וכדלקמן פ' צ"ט. אבל מ"מ מדמפיק לה בהאי לישנא ול"ק בהדיא כלי זיין דריש דרמיז ביה נמי הא שאין ראוין אלא למכורתיהן לעשו שמכר את הבכורה. שהחרב אומנתו של עשו:

בשעה שהן באין. בשעה שיבואו שבט שמעון ליטול עצה לעמוד נגד משה כשבא לעשות הדין והלהיבו את נשיאם לעמוד נגדו כדאי' בפרק הנשרפין וכתיב התם נשיא בית אב לשמעוני ולא כתיב בן יעקב:

בעדת קרח דכתיב בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא כתיב בן יעקב:

בקהלם אל תחד כבודי אבל לדוכן כו'. פי' בשעה שנקהלו מעצמם שם אל תחד כבודי. אבל כשמקהילים אותם לעבודת השי"ת יזכר שמי:

רב הונא ור' חנינא ור"פ תלתיהון אמרן. ל"ג הכא (יפ"ת):

זה חמור וקרי לחמור איש לשון חשיבות שהוא נשיא הארץ. והאשימם על הריגת חמור שהיה צדיק בדין דינה ושוב נכנס בברית (יפ"ת):

עקרתון שורן של גרים. שנעלו דלת בפניהם שלא יבואו להתגייר כשישמעו איך הפרו בריתם לאנשי שכם:

דכתיב וברצונם ל"ג דכתיב. והוא מיותר (יפ"ת):

לעשות רצון יצרכם. שלהפיק רצון יצרם להנקם לא חששו לנעילת דלת בפני גרים. כי לא היו מעשיהם לשם שמים לקנאות קנאת ה' צבאות שא"כ היה להם ג"כ לחוש לנעילת דלת:

זה אחד מן הדברים דעשרה דברים שינו לתלמי כדלעיל פ"ח:

ריבה בהן בהקנין. פי' שמה שקלל אפם היינו שיראה סימן כעס בפניהם ע"י בהק שהוא סימן לבעלי חמה:

למלך שהיה לו בן כו'. להודיענו שהאף הוא זולת עצמות בני אדם. אבל הוא היצה"ר המחטיא. לכן אמר שזה כנחש הנושך הבן שהוא דבר זולת מציאות הבן ומזיקו (יפ"ת):

וצפה המלך כו'. שכל חששתו להבא שלא יקום עוד יצרם להחטיאם. ואולי צפה על ענין שטים וקרח:

ליט חויא כו' מקולל וארור יהא הנחש שעתיד לישוך את בני. וכן עשה יעקב שקילל חרון אפם הכעס הבא מזוהמתו של נחש:

ועברתם כי קשתה דריש עברתם לשון עבירה. וקללת העבירה הוא כח המשחית הנברא מעון כנודע (נזה"ק):

זה שבטו של לוי שמחזירין על ישראל ליטול המעשרות. ויליף דבלוי מיירי אחלקם בג"ש דאני חלקך:

זה שבטו של שמעון. שהיו נפוצים בישראל מפני עניותם לחזר על הפתחים:

אע"ג דאינון מפרשין. כצ"ל כלו' שהכתובים מפרשין. וי"ג דאנו מפרשין (יפ"ת):

ואמרין והערים כו' פי' אע"ג דקאמר קרא והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו דמשמע דמ"ח עיר שיתנו ללוים יפרישו אותם מהשבטים כל אחד כפי הראוי לו בין רב למעט. מ"מ שש עיר אתהן ואת מגרשיהן היו משל שמעון שמהארבעים ושמונה עיר שצוה ה' לתת ללוים אתהן ואת מגרשיהן נתנו שבט יהודה ושמעון ערים תשעה כדכתיב בספר יהושע וקאמר הכא דששה מינייהו הוה משמעון ושלשתן לבד היו מיהודה. וזה היה מרוע מזלם שיתמעט חלקם (יפ"ת) וע"ש:

התחילו מסתלקין כו' שאר השבטים הלכו להם מן הצד:

אחיך מודים לך. שיש לך שררה וכבוד:

אמך כו'. דכיון דכתיב וישתחוו לך מה צ"ל יודוך. ולכן אמר שבא לרבות אב ואם (יפ"ת):