עץ יוסף על בראשית רבה צז:ו

ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ט"ס הוא שבהאי דיעקב לא כתיב זה אלא בקרא דיוסף וכצ"ל והיה וכו':

בר אחוי דר' יוסי אמר שלשה. כצ"ל:

שלשה סימנים נתן להם. הזקן הבא בסיגנון שלו אנכי כו'. שלשה סימנין נתן להם יוסף שהזקן פי' החכם הבא בסיגנון שלו פי' בנוסחא שלו אנכי. והממנה מכם כו' זהו הגואל ומפורש בש"ר פ"ג על הכתוב לך ואספת את זקני ישראל כו' פקוד פקדתי כו' (שמות ט"ז) (אמר הקב"ה למשה) מסורת היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם לך אמור להם זה הסימן. ומהו פקד פקדתי כו'. אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהם כן אעשה. ומה אמרתי לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. וכן יעקב אמר לבניו והיה אלהים עמכם והשיב אתכם. מיד ושמעו לקולך. למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא עכ"ל המדרש שם. והא דמייתי הכא סימנים שמסר יוסף. משום דקצתם רמוזים בדברי ישראל אליו הנזכר פה:

בסיגנון שלו אנכי שיגיד דבריו לפני ה' מי אנכי כי אלך וגו' אנכי בא אל בית ישראל. וכן מ"ש לו ה' וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. ורבי חוניא מוציא זה לפי שלא נזכר לשון אנכי בדברי משה לישראל (יפ"ת):

והממנה מכם זקנים דהיינו אלהים שדיינים נקראו כך:

בן שהשכיל ולא עשית כמעשיהם. כצ"ל פי' ולא עשית כמעשיהם של אנשי שכם כדמפרש שבשכם נפרצה הערוה וגדרת אותה לפיכך תהא השכם בחלקך (נזה"ק):

בשכם נפרצה הערוה שמיום המבול עמדו או"ה גדרו עצמן מן הערוה כדלעיל פרשה ע' ושכם בן חמור פרץ את גדרן שענה את דינה וכל בני העיר לא מיחו בידם:

זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון. הכוונה כי הבכורה היה לצורך העבודה קודם מת"ת כדלעיל פ' ס"ג ולבושו של אדה"ר היו כבגדי כהונה כדאי' בפדר"א ובזוהר וכדמפורש במדב"ר פ"ד וז"ל מתחלת ברייתו ש"ע היה אדה"ר בכורו ש"ע וכיון שקירב קרבנו לבש בגדי כהונה גדולה שנא' ויעש כו' כתנות עור וילבשם. ולכן כאשר ניתן הבכורה ליוסף לענין העבודה מסר לו ג"כ לבושו של אדה"ר שהם בגדי כהונה. ושניהם לקח מיד האמורי זה עשו:

במצות ומעשים טובים כי אלו הם חרבם וקשתם של הצדיקים כאומרו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. כי לא בחרבם ירשו ארץ:

זו שכם ודאי פי' עיר ששכם שניתנה לו ונקבר בה. ופירוש שכם אחד על אחיך. שכם שהיא חלק יתירה לך על אחיך ויחסר מהכתוב מלת חלק:

וכי אמורי היה והלא חוי היה. כדכתיב שכם בן חמור החוי. ועם חוי הוא זולת עם אמורי כדכתיב וכנען ילד את צידון וגו' ואת האמורי וגו' את החוי וגו' (בראשית ו' ט"ו) וכל אחד היה לעם בפני עצמו אלא חוי בכלל האמורי פי' שפעמים נאמר אמורי על כל ז' אומות בדרך העברה כמו לתת אותנו ביד האמורי (יהושע ז׳:ז׳) וזולתם. ואפשר הטעם להיות אמורי עם גדול שבהם. והשאר טפלים אצלו (יפ"ת):

ולא היה אבינו יעקב רוצה. כדלעיל פרשה פ'. ובמדרשות אמרו שנתכנסו או"ה ועשו מלחמה גדולה כדאי' בס' הישר ובילקוט: