עץ יוסף על בראשית רבה צו:ב

כתיב כי גר אנכי כו' מפרש. ויקרבו ימי ישראל על הימים שאחר המות שהם הימים העקרים לצדיקים שבמיתתן קרויים חיים. כי ימים אלו קרבו לבא. ולכן הביא כי גר אנכי עמך לומר כי אדם גר בארץ ואין ממש בימיו ולכן סתם הימים הם בעוה"ב. וכן הביא קרא כי גרים אנחנו וגו' דכתיב ביה מפורש כי צל ימינו על הארץ וגו':

והלוא כצילו של כותל. (שיש בו ממש) או כצל של אילן שחמתו מעורבת עם צלתו. שעכ"פ הוא עומד במקום אחד זמן מה. אלא כצל עוף העובר ופורח על שטח הארץ. שאיכותו של צל זה הוא הבל הן מצד מיעוטו והן מצד קלות מרוצת. והכוונה כי משונה האדם בהגעת קיצו יותר מכל בעלי חיים. כי כל הבעלי חיים קיצם הוא טבעי והם באים לקיצם במלואת הזמן. אבל האדם עיקר קיצו הוא ממנו והוא המביא עליו את הקץ. כי מרוב תנועותיו גם לילה גם יום לא ינוח וירבה עליו כעסים ומרורים. וממילא בא לאפיסת כחותיו וקיצו טמון בתוכו. וזה שסיימו בריש קה"ר כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה פי' שהצל נמשך מחמת העברת העוף בפריחתו:

ואין מי שיקוה שלא ימות. שאפילו צדיקים יודעים שימותו ולא יסתפקו בזה. והראיה לפי שאומרים בפיהם כן. שאילו היה הקיום האישיי אפשר בחיי הגוף. לא היו מוציאים כן בפיהם משום אל יפתח אדם פיו לשטן:

אף יעקב משום דרשתן דיעקב אבינו לא מת כדאי' בתענית להכי קאמר דאפ"ה לא היה מקוה לזה בהיותו עם החיים (יפ"ת):

בשעה שנטה למות. משום דבלאו הכי לא יאמר אדם כן משום דאל יפתח אדם פיו לשטן: