עץ יוסף על בראשית רבה עג:י

חוטר חיור דלוז ודדלוף. ה"ג בספרים המדויקים חוטר חיור ולוז ודלוף כלו' מקל לבנה היינו חוטר חיור פי' לבן. וכן מקל לוז. וכן ערמון שהוא דלוף. וא"כ הא דכתיב ויפצל בהם פצלות לבנות קאי אלוז וערמון. אבל במקל לבנה דרישא מתרגם יונתן חוטר דפרח לבן. כלו' חוטר שיש עליו קצת פרחים לבנים בעודו לח. וממילא היה נראה כמנומר גם בלא פיצול פצלות (נזה"ק):

כך היה אבינו יעקב עושה נותן את המקלות. כצ"ל (יפ"ת):

ונרתעת לאחוריה מפחד המקלות והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו והיו עקודים וטלואים ממראה המקלות המפוצלות. שע"י הרתעתן ממראיתן נשאר המראה בדמיון בעת ההרבעה וע"י זה נוצר הולד עקוד וטלוא שהדמיון פועל בעת ההריון וכמעשה הכושי דבסמוך:

נעשו המים זרע כו' וזהו דכתיב ויחמנה בבואן לשתות דמשמע שהשתיה לבד היתה סיבה החמימות שהיה הולד נוצר מהם ומראהו כמראה המקלות שראו בעת ההשקאה. ומ"מ יעקב לא כיוון לזה דמנא ליה שיעשה לו נס כזה. אבל כוונתו היתה שישאר מראה המקלות בדמיונם בעת רביעתם (יפ"ת):

מכאן היה לך בן לבן. שבשעת תשמיש נסתכלה באותם הצורות שהם לבנים ונוצר הולד בדמותן:

עולים על הצאן אכ"כ. דהוה משמע כפשטיה דרך עיבור. אלא העולים דמשמע מאליהן היו עולים והיינו ע"י מה"ש. ובאשר יעקב מתחלה לא ידע סיבת הריבוי גלה לו הקב"ה בחלום כי הוא נס ע"י מה"ש (נזה"ק):

שטף של גשמים. הביאו אותן העתודים מעדר לבן לעדר יעקב. כדאת אמר ואד יעלה וכאן כתיב העולים (מת"כ):

ענני כבוד כד"א ובהעלות הענן. ור"ל דענני כבוד היו מביאים הצאן כמו שהיו נושאים את ישראל במדבר ממקום למקום כמחז"ל:

בכיריא דלבן מפרש העטופים כמד"א ועמקים יעטפו בר כלו' שנתקשרו ליזקק בזכר ראשונה. ופי' בכיריא שנולדו ראשון:

לקישיא דלבן המאוחרות דלבן כד"א בהתעטף עלי נפשי לשון יגיעה ועייפות ולא היה בהן כח לקבל הריון מהרה (מת"כ):