עץ יוסף על בראשית רבה לד:יב

זה שיכן פי' זה שייך בזכות הקרבנות. והכוונה דברכה זו שייך לזכות הקרבנות. והשמיט בעל המאמר מלת ויאמר להם וכתב ויברך אלהים את נח ואת בניו פרו ורבו לומר שהברכה היא פ"ו. לא דבר אחר (יפ"ת). או אפשר שצריך להיות זה שבירכן בזכות הקרבנות:

מורא וחתית חזרו. דבאדה"ר כתיב רדיה ורדו בדגת הים ובכל עוף וגו'. וממילא בכלל זה הוא מורא וחתית דכיון דרודה בהם בהכרח יראו ויכנעו מפניו ואחר העונש ניטל מהם הרדיה והחתית כמ"ש לעיל פרק כ"ג. וכשהקריב נח קרבנות חזרו מורא וחתית אך לא הרדיה ור"ל שחזרה מורא וחתית לבל יפגעו בהם הב"ח אבל רדיה לא חזרה כי אין האדם רודה בב"ח אלא באותן שהם בני תרבות עד שבא שלמה וחזר לו גם הרדיה על כל חיה ועוף ומזיקין (נזה"ק):

כי הוא רודה בכל עבר הנהר. לרבות כל הב"ח. וכן מפורש במדרשות ובתרגום שני שכל הב"ח היו כפופים לעבודתו:

תינוק בן יומו חי. איידי דבעי לאתויי הך דבסמוך דעדיף תינוק מגדול לענין שמירה דשייכא אקרא דידן. מייתי נמי הא דעדיף תינוק מגדול מת לשבת (יפ"ת). ועיין שבת דף קנ"א:

דוד מלך ישראל שאע"פ שהוא חשוב וחסיד אין כבודו דוחה שבת. דלא שרי אלא פקוח נפש. ועיין שבת דף ל':

אין משמרים אותו. פי' אין צריך לשמרו:

ומפני הנחש הלשון מוקשה דהא אין דרך נחש לנקר עינים אלא לשוך. והוא מזיק אפילו לאדם גדול. וכ"ש ארי. ובפרק שואל גרסינן אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנא' ומוראכם וכו':

שלא ינקרו את עיניו. שמקום העינים שהוא רך משאר מקומות יש לחוש יותר:

ומוראכם וחתכם ודרשינן וחתכם לשון חיות. אימתי מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים: