עץ יוסף על בראשית רבה לד:י

הם ברשות לבם כו' דהיינו ברשות יצרם ותאוותם ולכן אמר ויאמר בלבו כלומר מאמרו ברשות לבו. אבל הצדיקים לבם ויצרם ברשותם להכניעו. שהצדיקים נמשכים אחר רצון ה'. ומכריחים חפץ לבבם שיהיה לפי הדעת והשכל ולכן יהיה מאמרם אליו ועליו כלומר שגוזרים עליו להטותו אל הנאות. ועיין מ"ש באסתר רבה:

ויאמר המן בלבו שזדון לבו וגאותו השיאו שאין מי שיחפוץ המלך ביקרו כמותו. והוא נשמע לגובה לבו:

וחנה היא מדברת על לבה. שלפי צרתה ישאנה לבה לקרוא בקול גדול על מר נפשה נגד צרתה. והיא כבשה את לבה לתת פוגת לה להתפלל בנחת וקולה לא ישמע:

ויאמר דוד אל לבו. שלבו אומר לו שה' בעזרו ואם ירדפנו עוד שאול ה' יביאנו לידו ויהרגנו. והוא חלק עליו ואמר כי לא ישלח ידו במשיח ה' (יפ"ת):

ויאמר דניאל אל לבו. צריך להיות וישם דניאל אל לבו (יפ"ת):

לא אוסיף לא אוסיף. ב' פעמים כתיב לא אוסיף:

ליסגי ליסגי פי' די די. כלומר שכפל לא אוסיף ר"ל שדי בגזרה זו ולא אוסיף עוד. ודרך הל' לכפול בזה. ועיין מ"ש לעיל פרשה כ"ו סי' י"ב:

לא אוסיף לב"נ כו' דה"א דכיון דבזכות נח הוא דקאמר לא אוסיף א"כ לא יעמוד זכותו אלא לבניו. אבל לבני בניו לא יעמוד זכותו:

עלובה היא העיסה. כלומר כמה פחותה היא העיסה שנחתומה מעיד על רעתה. כי הוא ידע רעתה באמיתות שבקי במעשה ידיו וכן יצר לב האדם מאחר שבוראו מעיד כי יצר לב האדם רע נראה שהוא רע מאד. ולכן אין להאשימו כל כך אע"פ שבידו להטיבו אם יטרח עליו:

עלובה היא העיסה. ועיין ביפ"ת ונזה"ק:

אבא יוסי התורתי כך היה שמו:

וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. דמדקאמר הנוטע אותך משמע דדבר רעה היינו על הנטיעה (יפ"ת):

מאימתי יצה"ר כו' על יצר הטוב לא קא מבעיא ליה דכיון דהוא התעוררות השכל פשיטא שאינו באדם עד שיגדל כבן י"ג שבא לכלל דעת. אבל ביצה"ר שהיא התעוררות החלק החמרי שיותר מתגבר בקטנותו מבעיא:

משיצא ממעי אמו דהיינו משננער לצאת כדרבי יודן:

או עד שלא יצא ממעי אמו. היינו קודם זה הרבה והוא משעת יצירה:

א"ל לאו ומתחילה לחדודי לרבי הוא דבעי מיניה:

חוטט חופר וחותר:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומפרש ר' יודן דמנעוריו משמע משננער דמדכתיב חסר משמע משננער לצאת:

ועוד שאל איידי דמייתי שאלה קמייתא דשייכי לפסוק כי יצר מייתי נמי הך דמקרא מסייעו לאנטונינוס:

מאימתי נשמה נתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. א"ל משעת יצירה א"ל לאו. כצ"ל וכן הוא בפרק חלק (יפ"ת ונזה"ק) ופי' פקידה משעה שהמלאך פוקד הטפה כדאי' בפ' כל היד. משעת יצירה הוא מ' יום אחר הפקידה שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות (רש"י):

ג' ימים בלא מלח כו' והכי נמי אלו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטפה כ"כ שלא תסריח במעיה והא דאמרינן בעלמא האדם נולד מטפה סרוחה היינו דקרובה להיות סרוחה אי לאו הפקידה ממנו ית' ע"י המלאך (רש"א):

ופקודתך שמרה רוחי. משעת פקידה נשמר רוחי (רש"י):