עץ יוסף על בראשית רבה כז:ד

ר' יהודה ור' נחמיה ר"י מפרש וינחם לשון חרטה ור"נ מפרש לשון נחמה:

תווהות לשון ניחום וחרטה. כד"א כדו תהית (מת"כ). ודברה תורה כלשון בני אדם:

מתנחם אני שבראתי כו'. גם לדידיה צ"ל שדברה תורה כלשון ב"א:

כשם שהמריד בי כו' כדגרס בפ' חלק כי השחית כל בשר א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה כו'

א"ר איבו תווהות כו' מפרש בארץ שברא בו יצה"ר שענינו מצד החומר הארציי (יפ"ת):

וניתן בארץ פי' שמת ונקבר לבסוף בארץ. וזו היא נחמה שבמיתתן פוסקים מלהכעיס:

משל למלך כו' דק"ל מאי ויתעצב אל לבו דהו"ל למימר ויתעצב בלבו. לזה אמר משל כי לפי שהלב הוא האומן הממציא המלאכה סיבת העצבות יאתה ללב שהמציאה. או לפי שהוא הסרסור שעל ידו נקנה מציאות העולם. ומה שהוסיף רבי אסי במשל הסרסור. לפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות כי יאמר האדם אע"פ שהמלך מלך. האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה. ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פירוד. ע"כ הביא משל הסרסור שאין להסרסור שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל:

אדריכל הוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים וליתן שיעור לגבהם ולרחבם:

והא כתיב ויתעצב אל לבו. וכיון שהקב"ה רואה את הנולד ממילא ע"כ כבר ידע זה מתחילת הבריאה שסופו לאבדם במבול. וא"כ מדוע לא נתחדש אבילות זה אלא עכשיו בזמן המבול. על זה השיב לו ואמר לו נולד לך בן זכר וכו' אמר לו ולא ידעת שסופו למות והשיב לו דמ"מ בשעת חדוה חדוה וכו' דדי לצרה בשעתה. וממילא כך היה כביכול ג"כ לפני הקב"ה דאע"פ שראה את הנולד מ"מ לא התעצב אלא עד שעת המעשה (נזה"ק):

דאמר ריב"ל כו' וכמ"ש בירושלמי פא"מ ב"ו שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת. אבל הקב"ה שיודע העתיד שמר על עולמו ז' ימי אבילות תחלה:

קודם שלא יבא המבול. כדאמרינן לקמן פ' ל"ב אויהי לשבעת הימים ומי המבול היה: