עץ יוסף על בראשית רבה ק:ב

ויצו אותם ויאמר אליהם. דמה ת"ל ויצו אותם ויאמר אליהם דצווי זה היינו אמירה. אלא ע"כ צווי זה הוא מלבד האמירה (נזה"ק):

ויכל יעקב לצות את בניו. דה"ל למימר ויכל יעקב דבריו ויאסוף רגליו אע"כ ריבה צווי אחר:

הראשון על ע"ז כו' על ברכת השם. ואע"ג דודאי מסתמא לא היו בניו חשידי בעיניו בהא. כי היו צדיקים גמורים. יש לומר שלא אמר כן אלא להזהיר לבניהם אחריהם. כי ראה שישתעבדו במצרים ופחד שלא יטעו באלילים עמהם. ולא יטיחו דברים במר נפשם בשעבודם (יפ"ת):

השני על ברכת השם. שהמגדף ג"כ כופר בעיקר כעובד כו"ם והוקשו יחד כדכתיב גבי עובד כו"ם והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף וגו' ממילא גם הוא בכלל לשון צו המורה על עכו"ם (נזה"ק):

על נשיאת המטה שלא יהיה מי שאינו בן ברית נוגע בו וכדכתיב בתריה וישאו אותו בניו:

כך אתם עתידים כו'. וכי היכי דהתם לא היה לוי מכלל נושאי הדגלים שהוא נושאי הארון והיו אפרים ומנשה משלימים מנין הי"ב שבטים הכי נמי הוה הכא שלוי לא היה טוען ולא יוסף כדלקמן בבמדב"ר פ"ב:

רבינו צוה ג' דברים. איידי דקאמר דג' צווין נאמר ביעקב והאחד מהם שלא יגע זר במטותו. קאמר שרבינו ג"כ צוה ג' דברים וחד מהם מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי ולא אחר (יפ"ת):

מפני המחלוקת פי' מפני שעיירות גדולות מכפרים וכרכים גדולים מהם כדפרש"י בריש כתובות. ואם יספדוהו בעיירות יבאו רבים מכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ואתו לאינצויי. הלכך לא יספדוהו אלא בכרכים גדולים דשייכי כולי עלמא (יפ"ת):

ולאו מתניתא היא בתמיה:

אמר רבי דוסתאי דלא יאמרון כו'. רבי דוסתאי אתי לפרושי מילתא דת"ק דע"י שלא נהנה רבי משל צבור לכן אמר אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי כדי שלא יאמרו לה ביתא דנשיאותא הוא משתעבד לנשיאותא. כלו' שמא ההמון עם יטעו לומר שהיה ביתו משל צבור וכפי הנהוג ליתן בית משל צבור אל הנשיא לכבודו וממילא יהיה הבית משועבד ג"כ לנשיא הבא אחריו. לכן אמר אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי להודיע שלא נהנה משל צבור בדירת ביתו אלא משלו בנה לעצמו הבית. ולפיכך הבית משועבד לאלמנותו (נזה"ק):

נקופה כמו נקובה:

מפני רימה שהמרבה תכריכין על המת מרבה עליו רמה:

מפני המבול בירו' דכתובות אי' דרבינו הקדוש צוה להיות ארונו נקובה בארץ. ופי' הרמב"ן בס' תולדות אדם והטור יו"ד דהדף התחתון בארון יסירו בעת קבורתו כדי שיהא מוטל על הארץ ולא יהיה נסר מפסיק. ור"ל דכל זמן שהגוף אינו נבלה ונרקב יש לנשמה צער ומתוח הדין. אבל כאשר נבלה ונרקב אז יש לנשמה נייחא (ועיין בתשובת הרשב"א שאחד פקד לשפוך סיד על גופו להיות מהר מתעכל ע"כ) ומלת מבול פי' בלה ונרקב כדאמרינן מבלאי מכנסי כהנים. ופירושו בלוים ונרקבים. וזהו כי רבי לרוב ענותנותו חשב עצמו לאיש מלא חטאים ובקש שיכופר ברקבון גפו מהר להפטר מן הדין. ולכך צוה שלא יהיה נסר מפסיק בינו לבין הארץ או שיעשו נקבים הרבה בנסר התחתון שיעלה לחלוחית מארץ לגופו כדי שירקב מהר (יערות דבש):

מילתא דרבי אמר כו'. פי' ממה שצוה שלא ירב עליו תכריכין משמע דס"ל שאין המת עומד בתחיית המתים במלבוש שהוא נקבר דא"כ ה"ל לצוות שילבשוהו כהוגן ולא יחוש לרימה:

חיורין לבנים:

אוכמין שחורים:

מאנין דבריקא הוא מראה תכלת שהוא ממוצע בין הלובן והשחרות:

מאנין חיורין חפיתין חפיתין פי' מגוהצין. או מצומצמים והכוונה שילבישוהו כהוגן בסדר לבושו בחייו:

א"ל רבך כו' רבך אומר שלא ילבישוהו לבנים ואתה מצוה שילבישוך לבנים הטוב טוב אתה מרבך:

א"ל מה אנא כו'. וכי צריך אני להיות בוש במעשי. מובטח אני בעצמי שלא אבוש ולא אכלם:

דרדסאי פי' בתי שוקיים:

והבון כו' ותנו מקלי בידי ומנעלי ברגלי ותנו אותי על הדרך כלו' שיקברוהו סמוך על הדרך שאם יבקשו אותי לעמוד לימות המשיח. שאעמוד מוכן ומזומן:

איטימוס מוכן ומזומן לתחיה. וזה לעורר על שורש התחיה:

הדא הוא דאמר ר' יונה כו'. בירו' לא גרס ההד"א. ומילתא באפיה נפשיה היא להורות שאין חכמה ועצה מועיל להמלט מגזירת ה' יתברך והביא שם מעשים לראיה (מת"כ):

רגלוהי כו' רגליו של אדם הם ערבים בעדו להעמידו בכל מקום שיתבקש בגזירת האל ית'. והיינו כדאמ' בפרק החליל רגלוהי דבר נש אינון ערבים ביה לאתר דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ועיין שם ברש"י. וכן יעקב לא חזר בחייו לארצו אחרי עבור הרעב משום שהוכרח למות במצרים משום רגלוהי דאיניש: