עץ יוסף על בראשית רבה י:ט

מהו ויכל אלהים ביום השביעי דהו"ל למימר ויכל אלהים ביום הששי דיום השביעי משמע שביעי ממש. לא זמן תוספת שבת (יפ"ת):

אלא כזה שהוא מכה כו' דלא עביד ביה מלאכה ממש אלא כזה שהוא מכה על הסדן והגביהה מבעוד יום. וגמר הורדתה משתחשך בתחלת רגע שבת דלא חשיבא מלאכה בהנחה בלא עקירה ועכ"ז נגמר בשבת. אף כאן השמים והארץ היו מותחין והולכים עד יום השבת. וברגע נקודת שבת א"ל די. דצריך להוסיף מחול על הקודש. וע"ז אמר רשב"י ב"ו שאינו יודע עתיו ורגעיו כו':

גניבא אמר כו' דרש ויכל לשון כלה עשה את יום השביעי כלה:

ורבנן אמרי כו' העולם נמשל לטבעת והשבת לחותם שבו נשלם יופי תקונו כראוי והכל הולך אחר החיתום. ולכן כתיב ויכל אלהים ביום השביעי שעם מציאות יום השביעי כילה מלאכתו (יפ"ת נזה"ק):

ששינו לתלמי המלך שהוא לא יקבל פי' חז"ל. ועיין לעיל פ"א סי' י':

לכמה ימים ברא כו' ומאותו שעה הגיהנם ניסוקת כלו' מששת ימי בראשית גיהנם ניסוק ועומד זמן רב כל כך לפיכך אוי לעולם מדיניו (יפ"ת):

מלאכתו לא כן כו' דמשמע שהכל נעשה במלאכה ויגיעה:

להפרע מן הרשעים כו' שהכתיב על עצמו לשון מלאכה להפרע מן הרשעים כאילו אבדו עולם שנברא ביגיעה. ע"ד דאי' באבות פ"ה:

ומה נברא בו לאחר ששבת שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שמשמע שלאחר ששבת ברא לעשות ואמר שנברא דברים של מנוחה השייכים לשבת. והיא קורת רוח ומנוחה יתירה שנמצאת בשבת (יפ"ת):

רבי לוי כו' דורש שמעשה כל יום היה נמתח והולך עד השבת. ובשבת נח מכולם יחד:

ידי קוניהם כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

וינח לעולמו כוונתו על מ"ש (שמות כ׳:י״א) וינח ביום השביעי משמע שהניח אחרים. זהו שאמר וינח לעולמו:

אסטאטיבה מוסיף הערוך פי' בל"י בנינים מוכנים לאנשי המלחמה בזמן שהם שוקטים ודונטיבא מתנות שמחלק שר הצבא לחילות בעת צאתם נגד אויביהם: