עץ יוסף על במדבר רבה ז:ח

וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. דליכא למימר דקאי וישלחו מן המחנה ממחנה לויה דמדכתיב אל מחוץ למחנה תשלחום הרי מחנה לויה אמור. הא מה אני מקיים וישלחו מן המחנה אלא זה מחנה שכינה. ועיין בספרי ובז"א שם.

מלמד שמצורעים וטמאי מתים משתלחים משם. אינו מדוקדק דהא מצורע משתלח חוץ משלש מחנות.

צרוע זה מוסגר. קשה הא מוחלט חמור ממוסגר והוי ליה למימר צרוע זה מוחלט כל צורע זה מוסגר וי"ל דהוה אמינא כיון שצריך הסגר צריך לשלחו מן המחנה משא"כ מוחלט קא משמע לן (ז"ר). אבל יותר נראה לגרוס איפכא צרוע זה מוחלט כל צרוע זה מוסגר.

זב זה זב גמור. בעל שלש ראיות.

וי"א כו' כל טמא לרבות הנוגעים בשרץ. והוי"ו של וכל טמא לא דרשו.

מזכר ועד נקבה בכל אדם הכתוב מדבר. צ"ל וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר. וכן הוא בילקוט וכן גרס הז"ר והז"א.

או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון. פי' מדכתיב המחנה בה"א הידיעה משמע דקאי אמחנה שכתוב קודם לזה היינו מחנה לויה שכתוב בפרשה שלפני זו (ז"ר).

תלמוד לומר מזכר ועד נקבה תשלחו כו'. ואם איתא דקאי אדלעיל מיניה לא הוי ליה להזכיר נקבה דהא לעיל לא הופקדו אלא הזכרים הראוים לעבודה. אלא ודאי בכל אדם הכתוב מדבר (ז"ר).

ואחד קטנים במשמע. ודייק זה מדכתיב מזכר עד נקבה ולא כתיב מאיש עד אשה דהוי משמע להוציא את הקטנים. אבל מזכר עד נקבה משמע כל דהוא ואפילו קטנים ור"ל שהגדולים מצווים על הקטנים להטעינן שלוח חוץ למחנה. דלא עדיף הקטן מכלים טמאים (ז"א).

טבול יום. שכבר טבל אבל לא היה לו הערב שמש ואסור ליכנס למחנה שכינה.

ועד נקבה לרבות מחוסר כפרה. אפשר דרש דבר הפורש מן הנקבה ואין דוגמתו בזכר. והיינו יולדת שהיא מחוסרת כפרה. והוא שטבלה והעריב שמשה אלא שלא הקריבה עדיין קרבנותיה שעדיין לא טהרה טהרה גמורה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה כדאיתא בסוף פרק הנשרפין דף פג ע"ב.

ועד העזרה היינו עזרת ישראל. כן הוא בזבחים דף קיו ע"ב ותוספתא פרק קמא דכלים.

יכול כולם ישתלחו אל מקום אחד. פי' חוץ לכל השלש מחנות.

תלמוד לומר במצורע בדד ישב. ודרשינן לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו. ופרש"י כגון זבים וטמאי מתים. למדנו לשילוחו של מצורע שהוא חמור מכולם. ובספרי מסיים מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משל חבירו אף כל שחמורה טומאתו חמור שלוחו משלוח חבירו. מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא כו'.

חמור מצורע שמטמא בביאה. לכאורה קשה דהא זב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט משא"כ במצורע. ועיין פסחים סז ע"ב (רש"ש).

שמטמא בביאה. פי' אם בא אל הבית מטמא כל מה שבתוכו אע"פ שלא נגע.

תחת אבן מסמא. פי' אבן גדולה מונחת על הבגדים והזב יושב על האבן אע"פ שאינו מכביד על הבגדים. הבגדים טמאים.

שהוא מטמא את האדם. מפני שהאדם אינו מקבל טומאה אלא באב הטומאה. והמת הוא אבי אבות הטומאה. וטמא מת הוא אב הטומאה ומטמא את האדם. משא"כ טבול יום דקלישא טומאתיה.

שהוא פוסל את התרומה. דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וקיימא לן דבתרומה משתעי. וקא משמע לן ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה שאם היה טהרתו תלויה בקרבן כגון זב ומצורע והוי מחוסר כפורים מותר לאכול בתרומה.

נתנו חכמים מחיצות. להורות שיש הבדל בקדושה מחיצה לפנים ממחיצה ואין קדושתן שוה.

עשר קדושות הן. דארץ ישראל אינה ממנין הקדושות. לפי שבשאר קדושות יש בהם כבוד למקום שמונעים ממנו קצת טומאות. או שמונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו. ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו (ברטנורא סוף פרק קמא דמסכת כלים).

שמביאין ממנה העומר. דכתיב (ויקרא כ״ג:י׳) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר. קצירה ולא קציר חוצה לארץ.

והבכורים. דכתיב (דברים כ״ו:ב׳) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.

ושתי הלחם. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם.

ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן כו'. זה אינו במשנה דמסכת כלים פרק א.

כשירה לבית שכינה. פי' לבנות שם בית המקדש (ז"ר).

עיר חומה. פי' עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. דבמצורע כתיב (שם יג) מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. וכשכבש יהושע את הארץ קדש העיירות שהיו מוקפות חומה בימיו שיהיו כמחנה ישראל להשתלח משם מצורעים. ואם נכנס מצורע לעיר המקפת חומה אינו לוקה אע"פ שאינו רשאי. אבל אם נכנס לירושלים לוקה ואם נכנס להר הבית לוקה שמונים. כן כתב הרמב"ם מהלכות ביאת מקדש פרק י הלכה ח ט ע"ש.

שקדשים קלים ומעשר שני כו'. דכתיב (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ובאת שמה והבאתם שמה וגו'. וכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך וגו'.

הר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה היה. ובו היה בית המקדש בנוי. ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד עזרת ישראל.

שזבים וזבות. נדות ויולדות (משנה פרק קמא דכלים).

שזבים וזבות נכנסים בירושלים כו'. שכל שטומאתו חמורה שלוחו חמור משלוח חבירו. ולכן מצורע שמטמא בביאה משולח חוץ לירושלים שהיא כנגד מחנה ישראל. וזבים וזבות שטומאתו חמורה מטמא מת שמטמא באבן מסמא לכן משתלחים מהר הבית שהוא מחנה לויה. ומותרות בירושלים.

החיל. לפנים מחומת הר הבית היה כותל גבוה עשרה טפחים והוא נקרא סורג. ולפנים ממנו החיל עשר אמות.

וטמא מת נכנס להר הבית. והוא הדין מת עצמו מותר בהר הבית שהוא מחנה לויה. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחנה לויה.

ואין נכנסין לחיל. והוא הדין בועלי נדות (רמב"ם).

עזרת הנשים. לפנים מן החיל היתה אורך מאה ושלשים וחמשה על רוחב קל"ה.

שאין טבול יום נכנס לשם. יהושפט ובית דינו גזרו זה כדאיתא בזבחים דף לב וביבמות דף ז ע"ש. וגזרו על טבול יום ולא גזרו על מחוסר כפורים. לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה. וכל שטומאתו חמורה מחברו חמור שלוחו משלוח חברו.

ואין חייבין עליו חטאת. לפי שאינה אלא מדברי סופרים.

עזרת ישראל. לפנים מעזרת נשים היתה אורך קל"ה על רוחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה אורך קל"ה על רוחב אחת עשרה. וראשי פספסין היו מבדילים בין עזרת ישראל לעזרת כהנים.

ואין נכנסין לעזרת ישראל. והוא הדין שאין טהור נכנס לשם עד שיטבול (ברטנורא).

ואין נכנסין לעזרת ישראל. ומסיים במשנה פרק קמא דכלים וחייבין עליה חטאת וכדאיתא בפרק הקומץ רבה דף כז תנא מחוסר כפרה שנכנס לעזרה שוגג חייב חטאת. מזיד עונשו כרת. ואצ"ל לטבול יום ושאר כל הטמאים.

ישראל מעורבין שמש כו'. ומיירי באלו שאינם צריכין כפרה שכיון שהעריבו שמשן הרי הם טהורים לכל דבר ומותרים ליכנס בעזרת כהנים. ודוקא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה כדאיתא במשנה פרק קמא דכלים.

ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש. להרמב"ם מדאורייתא לא היו רשאים ליכנס בין האולם ולמזבח כו'. בעלי מומין דכתיב (ויקרא כא) כי כל אשר בו מום לא יקרב. ופרועי ראש דאמר רחמנא לאהרן ולבניו (שם י) ראשיכם אל תפרעו והם היו במשכן. אבל הרבה חלקו עליו וס"ל דכל הני מעלות דרבנן.

ולא לסביבות המזבח ד' אמות. משאר צדדי המזבח שלא כנגד האולם. עיין ברמב"ן בהשגות ספר המצות ס"ט.

ושאר כהנים. ר"ל שאינם בעלי מומין ופרועי ראש ואינם שתויי יין וגם רחצו ידיהם ורגליהם הם רשאים ליכנס לאולם כו'. ועיין משנה ט פרק קמא דכלים בתוי"ט.

ד' פעמים. אחד להקטיר קטורת. ב' להזות מדם הפר. ג' להזות מדם השעיר. ד' להוציא כף ומחתה. ואם נכנס ה' פעמים חייב מיתה כדאיתא בתוספתא פרק קמא דכלים.

שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש כו'. כצ"ל וכן הוא במשנה.

בשעת הקטרה. בין בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת לפני ולפנים. ובין בשעה שמקטירין קטורת במזבח הזהב שבהיכל. כל העם פורשים מבין האולם ולמזבח כשם שהיו פורשים מן ההיכל. ותנא קמא פליג על רבי יוסי וסבר דבשעה שמקטירין קטרת בהיכל הוא דפרשי מבין האולם ולמזבח אבל כשמקטיר קטורת לפני ולפנים אין העם פורשים אלא מן ההיכל בלבד ולא מבין האולם ולמזבח. והלכה כתנא קמא (ברטנורא) וע"ש בתוי"ט.

שער ניקנור. של עזרה היה שער המזרח (רש"י).

והן הן קלעים שבמדבר. לפנים משער ניקנור היה במקום לפנים מן הקלעים במשכן (רש"י).

בשעת מסעות כו'. עיין מנחות דף צה ע"א.

שומע אני לא יגעו לא בארון כו'. פי' שמי שמשולח ממחנה שכינה לא יגע בארון שבמחנה שכינה אבל יקצה (פי' מיחד) לו מקום שם וידור. או מי שמשתלח ממחנה לויה לא יגע בנושאים אבל מותר להיות שם. תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם שאסור לו להיות בהמחנה שלא יטמאו את המחנה.

שנאמר השוכן אתם כו'. מייתי ג' קראי ללמוד שאפילו טמאו כל השלש מחנות שכינה עמהם והכי דייקי קראי השוכן אתם דמשמע במחנה שכינה. ולא יטמאו את מחניהם מחנה שלהם היינו לויה. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה היינו מחנה ישראל (ז"א).