עץ יוסף על במדבר רבה ז:ד

ריב"ס אמר מן מעשה העגל. ורבותינו אומרים מן המתאוננים. בס' מצורע הגירסא איפכא.

שהם אלהים. ענינו שהם אנשים אלהיים מדובקים רק בדביקת ה' בלי פירוד מאומה. ואחר שיהיו נצרכים להפנות יכרת הדיבוק כי אינו שורה במקום מאוס. ואסור אז להרהר בדברי קדושה.

הפרש בין בני כו'. דעת הדבר אחר דאף באמת שישראל היו כדאים שיזכו לזאת המעלה. אבל חפץ ה' להראות ההבדל שביניהם לעכו"ם למען ידעו שהם אנשי סגולה. ולכן נתן בטבעם כן.

ליצנות. דייק מדכתיב ונאצוני המורה על זדון גדול המעלה חימה. וזה מצד התלוצצות. שזה דבר רע מאד.

אף אנו אוכלים את המן ואינו יורד. כי באמת היה המן מבריא מאד את כל הגוף. כי לא היה בו פסולת מאומה. ולכן היה נבלע באיברים בלי מותרות. והם דברו עליו ליצנות שהוא מחליא הגוף ונרקבים המותרות בתוכו. ומזה יבואו לידי חלאים כי יתעבה הדם מרבוי המותרות.

ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר אעשה עמו אין כתיב כאן. כצ"ל.

אלא עשיתי בקרבו. כצ"ל פי' בקרב מעיו מלשון הקרב והכרעים וכדמפרש. ור"ל שבחטא מרגלים הזכיר הקדוש ברוך הוא חטא מתאוננים שדברו ליצנות על המן.

אעפ"כ למד משה סנגוריא. פי' מליצה. כדכתיב שם במתאוננים (במדבר יא ב) ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש.

ואח"כ אמרו זה לזה יהיו זכורים כו'. כדכתיב שם אח"ז והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. והמדרש מפרש תיבת זכרנו על מי יאכלנו בשר דכתיב מקמיה. ר"ל שזכרנו אותן הימים כו'.

פכסמין. פי' לחם יבש שעושים שיתקיים הרבה (והיו עושים כן למאכל עבדי המלך כנהוג עתה) וז"ש פותים בתוך הזום כו' (מוסף). והמתנות כהונה פי' פכסמין נוטריקון פת כוסמין.

ופותין. מלשון פתות אותה פתים.

הזום. הוא המרק או הקצף העולה על פי הקדירה (א"א) ודייק המדרש זאת מדכתיב שאמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ולא כתיב באכלנו בשר שלא נתנו להם בשר. אלא שנתנו להם המרק או הקצף העולה על פי הקדרה ופתתו הלחם לפתים בהמרק ההוא ואכלו עם המרק.

עכשיו אין לנו אלא המן הזה כו'. חוזר לענין מתלוננים שאמרו כן כדכתיב בלתי אל המן עינינו.

הרי נפשות יבשים. כלומר הנפש המתאוה יבישה מחפצה שחפיצה לפעמים במאכל אחר.

פסיון. שלו תרגומו פסיוני. והוא מין עוף טהור חשוב ועולה על שולחן מלכים (מוסף הערוך).

טווס. קרנות שן והבנים תרגום ושן דפיל וטווסין. מין עוף בנוצות מגוונים שונים.

עלילה. בלי טעם מאומה רק מלב מלא כעס דברו דברים שאינם אמת.

לאסכרא. הוא מלשון יסכר פי דוברי שקר. והוא מין חולי הגרון המחנק. ונקרא חולי זה זרה לפי שהיא חולי זר ומשונה כמ"ש בברכות דף ח קשה מכולם אסכרא. והיה להם מדה כנגד מדה שחטאו בגרון ליהנות בדבר שאינו ראוי.

לזרנא. ענין הרחקה כמתרגם סורו אלי זורו לותי. ולבוטנא פי' שחין נפוח. והמעריך פי' לזרנא ולבוטנא קיא ושלשול.

לקדרא. מין תולעים קטנים הנושכים בבשר וקשה להפרידם (א"א) ופי' לזרא שהיא מכה זר ומשונה. והערוך גרס לדרריא. וכתב המוסף פי' בלשון יוני ורומיי חולי המשלשל.

שהיה אותן. הרד"ל גרס נותן.

דורא. פי' תולעים.

לאזהרה. שיהיה לכם לאזהרה באחרית לשאול עוד דבר כזה. כי תראו מה אחריתו מזה. וזה כדמות מליצה לומר אח"כ תזהרו מלבקש עוד כזה.

מפיק ליה מהאי קרא ביום נטעך. הכוונה על מה שמסיים בסוף.

חסר המקרא כלום. פי' מה היה חסר המקרא אילו לא היה כתוב תיבת לי. אלא שתיבת לי באתה לרמוז ואתם תהיו כמנין לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

וי"א אחרונים הייתם מתחשבין כו'. אלא שלא מצאו מקום עד שראו שנתאחר משה ומצאו עילה לרוע כוונתם. ופי' דקרא הכי הוא אחד עשר יום מאותן הימים שהיו מחורב עד מעשה העגל דהיינו ארבעים יום יצאו להם בדרך הר שעיר פי' לדרך שעיר לעבוד אלילים.

וכ"ט היו מתחשבים כו'. ופי' דקרא הכי הוא כיון שעברו אחד עשר יום בטהרה מחורב היינו הר סיני שקבלו שם את התורה. באו לדרך שעיר דהיינו לעשות מעשה שעיר. ומאז ממרים הייתם עם ה' תמיד עד קדש ברנע שחטאו במרגלים ושם נחתם גזר דינם למות במדבר.

שנאמר יום אשר עמדת כו'. ובשמות רבה פרשה מב גרס שנאמר ואתמול עמי לאויב יקומם. וע"ש ביאורו.

אפילו בשעה שהיו אומרים כו'. והא דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. פי' מי יתן והיה זה מה שאמרו בפיהם בלבבם כל הימים (רי"ף).

ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי כו'. פי' ביום שבקשתי לעשות אתכם מצד טוביות דבריכם שתהיו כנטיעה שעושה היא קציר כמו נטע. בו ביום נעשיתם סיגים ככסף סיגים. שדבריכם היו טובים רק לפנים אבל לבכם לא היה נכון. ודרש תשגשגי לשון סיג משום שהוא נקוד בשי"ן שמאל. והוא ממלות הכפולות.

ר' חמא ור' חנינא. צ"ל ר' חמא בר חנינא. וכן הוא בויקרא רבה פרשה יח.

שהפריגה. שהמירה והחליפה את עצמה מטובה לרעה. לא נמר תרגום יונתן לא פרג. ודרש תפריחי כמו תפריגי (מתנות כהונה).

ומצאה שנעשה גבעולין. מפרש תפריחי שפרח הזרע והלך לו ולא נשאר רק הגבעולין. והרמז בזה שהאמונה הפנימית מכונה בשם זרע. והגבעולין הם החיצונים. וא"כ האיש שאין תוכו כברו הוא כמו הגבעול בלא זרע שאינו נחשב למאומה.

ביום שסברתי כו'. מפרש קציר לשון ענף (כמו ועשה קציר כמו נטע) ור"ל ביום שקויתי לעשותכם נחלה לשמי להיות אני עליהם לסכך ולמגן ולצל מן השעבוד ומן מלאך המות ומן היסורים כדכתיב חרות על הלוחות. נתנדנד אותו הענף ונתבטל מלהיות עליכם לסכך ולמגן ולצל. וזהו נד קציר נתנדנד הקציר הוא הענף ביום שקויתי לעשותכם נחלה לשמי.

לשון גבר כו'. מפרש אנוש לשון אנושות. וז"ש מפני שהוא מכה הגברתנית פי' מכה חזקה ככח גבורת אנוש. שתיבת אנוש הוא מלשון איש אנוש אדם גבר.

הגברתנית. צ"ל גברתנית (א"א).

מנתשת. צ"ל מתשת (א"א) ומפרש אנוש מלשון ואנושה מכתי. כי הצרעת אוכלת בשר הבריא ומתשת הגוף.