עץ יוסף על במדבר רבה יד:ט

כמיוחד שבשבטים הוא יהודה שהיה ראש השבטים. ולפי שמיהודה הוד מלכות לשפוט את ישראל אמר שמדן יהיה שופט כמוהו שיהיו ישראל בימיו בשלוה כמו בימי דוד ע"י שהיה עושה נקמה בפלשתים. אי נמי שהיה שופט בצדק גמור בלי שום הנאה לעצמו וכדאי' בסוטה דף י' זכרני וחזקני אמר רב אמר שמשון לפני הקב"ה זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. פי' שלא נהנה מהם אפי' בהעברת מקל ממקום למקום. שהעברת מקל שהוא צורך הדינים לרדות במקל ורצועה למי שלא יקבל הדין ועכ"ז שהוא לצורך עצמם לא הטריח כ"ש דבר שהיה להנאת שמשון לבדו (כלי יקר). כדוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה (יפ"ת):

שהוא היה מבית לחם. הנזיר ביום התגלחו. כדכתיב בפרשת נזיר. והלחם נקרא על שם הקערה. כמו שדרשו בקערה דיששכר לעיל פ' י"ג סי' ט"ו. ובקערה דזבולן לעיל פ' הנ"ל סי' ט"ז ע"ש:

עד ואחר ישתה הנזיר יין. עד חיבת יין ולא חיבת יין בכלל. בכנגד חיבת יין שחשבונו שבעים רמז נשיא דן במה שהביא המזרק שהיה משקלה שבעים שקל. נגד מה שהותר הנזיר ביום התגלחו לשתות יין שחשבונו ע' וע"ש (עמוס ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין. וזהו שסיים המדרש הוי יין. ר"ל היינו דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין:

עד כי טמא נזרו. ועד בכלל:

עד ויפול רוכבו אחור. ועד בכלל:

שפיטת שמשון ששפט את ישראל:

לישועתך וגו' לא אמר יעקב אלא על שמשון. משמע דהוא תפלה על שמשון ועי' בתנחו' ויחי סי' י"ב וב"ר פ' צ"ח ופ' צ"ט סי' י"ב ומ"ש שם:

וכן שמשון היה חיגר בשתי רגליו. כדאי' בסוטה דף י' ובסנהדרין דף ק"ה בלעם חגר ברגלו אחד היה שנא' וילך שפי' (ר"ל שע"י שנלחץ רגלו אל הקיר נעשה חגר באותו רגל שנא' וילך שפי כמו דשף מדוכתא) שמשון חגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון על אורח ע"כ. (פי' שפיפון שפיפה כפולה. דחגר היה בב' רגליו) ועי' בב"ר פ' צ"ח:

מזרק ע"ש ויפל רוכבו אחור. כדאי' בב"ר פ' צ"ח סי' י"ט א"ר לוי כתיב ועל הגג כשלשת אלפים אלו מה שהיו על שפת הגג. אבל מה שהיו לאחוריהם ולאחורי אחוריהם אין בריה יודעת ואת אמרת וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ר"ל מדקאמ' וישאו אותו ולא קאמר וימצאוהו דמשמע שלא הוצרכו לחפש אחריו אלא מיד נרא' להם על זה קא מתמה איך אפשר זה ומשני אלא יעקב אבינו בקש רחמים על הדבר ויפול רכבו אחור ע"כ. פי' יעקב בקש רחמים שימצא מיד שלא יתעכב מהקבורה כלל. והרמז לזה מדכתיב ויפל רוכבו אחור שמשמע שהתפלל שלא יפול עליו אלא אחור כלו' ברחוק ממנו כדי שישאר שמשון לעצמו (יפ"ת):

שנזיר טומאה ונזיר טהרה שניהם צריכין מצות סלת חלות בלולות בשמן. כצ"ל ור"ל שבנזיר טהרה כתיב וסל מצות סלת חלות בלולות בשמן וגו' אבל נזיר טומאה לא ריך לזה. וקאמר המדרש הא דכתיב שניהם מלאים סלת בלולה בשמן רמז על נזיר טומאה ועל נזיר טהרה שאע"פ שנזיר טומאה אינו צריך להקריב מצות סולת חלות וגו' מ"מ נחשב כאילו צריך משום לפי שנזיר טומאה אינו יוצא בקרבן המביא על טומאתו ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה:

כנגד אזהרת שער שעיר דריש כמו שער (מת"כ) ויותר נראה שהכוונה שעיר לחטאת על שמשון שעבר על אזהרת שער. כמש"ל שעל שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גילוח:

וישפוט את ישראל בימי פלשתים וכו'. ור"ל שבקרא זה כתיב בימי פלשתים ולא כתב כן בפ' שני. גם בימי פלשתים מיותר שהדבר מוכרע ממקומו. לכן קאמר שהיו מתייראים ממנו הפלשתים כ' שנה אחרי מותו (שירי קרבן):

כנגד שני עמודי התוך אשר הפיל. כשכתיב (שופטים ט״ו:ד׳) וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם וגו' ויט בכח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו וגו':

כבש לעולה וכבשה לחטאת. חדא מילתא היא לפיכך חשוב להו כחדא. וכן מנחתם ונסכיהם חדא מילתא היא שאין נסכים בלא מנחה. ולפי נקרא בכ"מ מנחת נסכים (מת"כ):

ט"ו אותיות שם המעין עין הקורא אשר בלחי: