עט סופר חלק ד ז

לסיים עמו, ומביא מרי"ל ביצ"ט דנהגו עלמא להתענות אסור לאכול בסיום מסכתא ע"ש, ועי' יד שאול סי' רמ"ו עי' מג"א תקס"ח שנסתפק אי הוי חנוכת הבית סעודת מצוה, ואני מצאתי בשאלתות פ' בראשית וכן במ"ת דהקב"ה נח ביומא דשבתא וברכו וקדשו כאינש דבני ביתא ומצבית רי' וגמר לי' לעבידתי' עביד הלולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול ביתא, וכן נהגתי כשזכיתי ליקות בית לדירתי וכן כשקניתי בית על ת"ת עשיתי משתה ושמחה לעשירים ולעניים עכ"ל, ועי' חו"י מובא בפ"ת דה"ה יום של אחריו כנהוג שהרי שלמה המע"ה עשה משתה ז' ימים ע"ב. ועי' ילקוט אליעזר ערך סיום אות י"ג על מאמר שלחן של ת"ח כיצד שני שלישי גדיל ע"ב. מ"ר שה"ש ברח דודי [כשישראל אוכלים ושותין משבחין ומקלסין להקב"ה מקשיב לקולם ומתרצה ובשעה שאו"ה אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות שמזכירים, אותה שעה חושב הקב"ה להחריבו לעולמו וכו' ורוה"ק צווחת ברח דודי ברח מאו"ה והדבק בהם בישראל, ודמה לך לצבי, מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה, כך בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה מביט אליהם בשתי עיניו, ה"ד עיני ה' אל הצדיקים, ובשעה שאין עושין רצון הקב"ה מביט להם בעינו אחת שנאמר עין ה' אל יראיו] ופלא להבין בפרט הנמשל לצבי שעין אחת קמוצה, ונראה עפ"י בע"ק שהבאתי בי"א ערך אלף בית אות א' שפי' המאמר בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד ראה שאין עולם מתקיים ושתף עמו מדה"ר, הכוונה המנהג הטבע וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו יוחס לשם אלקים, וכאשר יבא הצורך לשנות ולשדד הטבע ייחסו אל מדה"ר, וכבר ימצאו שני סדרים נכונים, האחד הטבע פשוט הנברא שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכר אנשים והזמנים, והשני אשר נמצא במדת החסד המבחין בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו ע"ב שער ל"ח, וז"כ מ"ר ה' נצב עליו ח"א על סולם וח"א על יעקב, ח"א על סולם השגחה כוללות הסולם השתלשלת עליונים ותחתונים. וח"א על יעכב השגחה פרטיי שיש לצדיק לבדו, כאמור שם במדרש אלקים מתקיים על צדיקים תמיד בהשגחה נפלא, ועי' ברכות דף מ"ה [רבה שאל רחמנא היכי יתיב רבא אחוי לשמי טללא ואביי נפיק לברא ואחוי כלפי שמיא] ופלא, וכוונה ששאל השגחת ה' על איזה אופן זה רמז לו על ביתו כי אלקים בדוד בבית צדיק וזה הראה לו כלפי שמיא השגחה כוללות משמים השקיף ה' על בני אדם, ואדמ"ו כ"ס ז"ל פי' הפסוק [מלאכי ג'] חנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובת שמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די, עפ"י רמב"ם שכתב מה שבא עפ"י גם חוץ לטבע בא בצמצום ולא בשפע רב, כמו מן עומר לגלגולת, על כן אמר חנוני בזה אם לא אפתח לכם ארובות שמים להמטיר לחם מן שמים, כי הארץ תוציא צמחה. האדמה תתן יבולה בדרך הטבע אז הרקותי לכם ברכה עד בלי די שאחז"ל שיבלה שפתותיכם לאמור די, בזה פרשתי מ"ר קרח [און בן פלת למה נקרא און שכר ימיו באנינות, בן פלת בן שנעשה לו פלאות] ופלא להבין, בהנ"ל מובן כיון שנעשה לו פלאות לא הי' לו שפע רב והי' תמיד באנינות צועק לקשי יומו, וידוע שיש לישראל גם אם אינם עושין רצונו של מקום בכ"ז חשיבות ביחס הצטרפות נגד או"ה, אבל בעת שישראל אוכלים ושותים ומקלסי' בשיר ותשבחות וכל שולחנות מלאים בדברי תורה מה יפית ונעשת אהבה בתענוגים כפי' השל"ה אהבה לשי"ת גם בתענוגים, אז לא צריכין יחם הצטרפות נגד או"ה כי יש להם יחוס לעצמן וראוים להשגחת נסיי וה' משגיח בשתי עינים אבל עין נסיי רק בצמצום כצבי מקומץ בעין אחת ועין אחת פתוח לרווחה, כה לחי עד מאה שנים נזכה שירווח ה' גבולינו בת"ח וצדיקים עד ביאת הגואל בב"א. קודם בהמ"ז שיר המעלות בשוב ה' וכו' אז ימלא שחוק פינו וכו' עי' שבת קי"ט [א"ר חייא בר אבא פ"א נתארחתי אצל בעל הבית והביאו לפניו שלחן של זהב וכל מיני מגדים ובשמים כשמניחים אותה אומרים להק הארץ ומלואה וכו' כשמסלקין אותה אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ע"ש] וצ"ב למה מתחילה אומרי לה' הארץ, ואח"כ אומרי' ארץ נתן לבני אדם הלא דבר הוא, ונראה כי ברכת ה' חל רק אם אדם עושה ג"כ איזה מעולה כאחז"ל יכול יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, כפי' מורי כ"ס ז"ל מה' מצעדי גבר כוננו. הכל משי"ת אבל ודרכו יחפץ. שאדם צריך לבקש הדרך אשר ילך להביא ברכת ה' לביתו, ועי' מדרש רבה איכה, [אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל ת"ל מסילת בלבבם] כוונה יכול שיבטח ב"ה לכל לגמרי ולא יעשה שום דבר, ת"ל ממילת' בלבבם שאדם יסולל הנתיבות אח"כ יבטח בה' שיעזור לו, והנה ת"ח אשר עוסקים כל יום ולילה ועוסקים בתורה