עט סופר חלק ג ג

מפשיטות הגמרא לתרץ הני תירוצים, וקשה מאוד כי הוא סובר ח"ש מותר והאיך שייך אליביה לומר דאין יוכ"פ מכפר על ח"ש כי הוא מותר לגמרי, ותי' בספר מספר צבאם בשבועות כ"ג הקשה על רמב"ם שפסק מי שנשבע שלא יאכל היום ח"ש אסור מנ"ל לרמב"ם זה גבי שבועה כיון מחלב לא מצינן למילף דהי' לו שעת כושר כו' ותי' די"ל דע"כ לא פליגי ר"י ורל"ק לענין ח"ש אלא דוקא היכא דכתיב לשון אכילה דר"י סבר כיון דחזי' לאיצטרופי כו' ורל"ק ס"ל דלאו סברא הוא כיון דאכילה דוקא בעינן וליכא, משא"כ לגביה איסור דלא כתיב גביה לשון אכילה קושטא הוא, דבלא"ה ס"ל לר"י ח"ש אסור כיון דחזי לאצטרופי דומיא דכ"כ דאמרו בפסחים כ"ד הכל מודים שלוקין שלא כדה"נ מ"ט דלא כתיב אכילה א"כ בשבועה דכתיב להרע או להיטיב ודרשינן מינה להרע שלא יאכל להיטיב שאוכל וא"כ לא כתיב ביה לשון אכילה קושטא הוא דבלא"ה אסור מה"ת ח"ש מטעם דחזי לאצטרופי א"כ במעילה ג"כ לא כתיב אכילה רק לשון כי המעל מעל לכן גם רל"ק מודה דח"ש אסור מה"ת ומיושב קושי' הנ"ל, רק קשה מאי מקשה הניחא לר"י אבל לרל"ק מאי איכא למימר, אימא ביוכ"פ מודה רל"ק כיון דלא כתיב ביה אכילה ע"ש שמאריך, שבירושלמי לא מקשה הניחא לר"י אבל לרל"ק מאי איכא למימר כיון דאזיל לטעמא דמודה רל"ק ביוכ"פ:

בספר לחם שמים על משניות ביומא פ"ח כתב לענ"ד דלא פליג ר"י ורל"ק בח"ש אלא בפחות מכזית דס"ל לר"י דאסור, בהא פליג רל"ק כדאמר טעמא דבעינן אכילה באישור תורה ואכילה שיעורה בכזית, הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מה"ת ואפי' ביוכ"פ דלא כתיבא אכילה ובעינן יתובא דעתא, היינו דוקא למיקט עלה בכרת, אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום גם רל"ק יודה שאסורה מן התורה עכ"ל ושלום ירושלים הקשה מאי פריך הניחא לר"י כו' הא גם לרל"ק אתא שפיר, ועי' שו"מ ח"ג סי' ת"ב, ודברי שאול דרוש לשבה"ג:

מודה רל"ק שאסור מדרבנן, ואמרי בינה הקשה לפי ס"ד דרל"ק אף מדרבנן מתיר ח"ש א"כ איך הבין מתני' דקידושין דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, והרי יכול ליהנות ממנו פחות מכשיעור:

א"ה לא ניחייב עליה קרבן שבועה אלמה תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור"ש פוטר והיכן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים מותרים עם דברים איסורן ורל"ק אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דרל"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש:

רש"י פי' שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה דמגו דחיילא אהיתירא חיילא נמי אאיסורא, הקדים שנשבע בתחילה על בשר שחוטה ואח"כ בשר נבילה, שפיר אמרי' מגו שכבר התחיל השבועה על היתר חל נמי על איסור, ולא אמרי' להיפך יען שלא חל על איסור לא חל על היתר, אבל אם התחיל על איסר אמרי' להיפך כיון שלא חל על איסר לא חל על היתר, אבל באמת בשבועות פי' רש"י בהיפך וצ"ע:

או בסתם פרש"י מיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני, ועי' תשובת רעק"א סי' ע"ו שכתב נראה דאינו חייב משום שבועה אלא באוכל ח"ש אבל באוכל כשיעור לא והכי דייקא לשון רמב"ם נשבע שלא אוכל מנבילה ח"ש ואכל ח"ש הרי מבואר דוקא באכל פחות מכזית אבל אכל כזית אינו חייב משום שבועה, ואך יש לדקדק אמאי לא הוי איסור כולל מגו דחייל באוכל ח"ש חייל נמי באוכל כשיעור, וצ"ל דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר אבל ע"י אכילה דבר זה באופן אחר לא מקרי כולל:

שואל ומשיב ח"ג סי' ת"ב כתב קשה לי טובא בהא דפריך א"ה לא לחייב שבועה והיינו אליבא דרל"ק וקשה דהא ר"י לא אמר כר"ל משום דרצה לשנוי' אליבא דכ"ע וא"כ מבואר דלר"י דח"ש אסור מה"ת חל השבועה כמ"ש תוס' וא"כ השתא לר"י דאסור מה"ת חל השבועה מכ"ש לרל"ק והיא תימה גדולה:

גופא ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופ' איסורא קא אכיל רל"ק אמר מותר מה"ת אכילה אמר רחמנא וליכא, תוס' חזי לאיצטרפי תימא לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך כל חלב לרבות ח"ש וי"ל דלהכי איצטרך ליה לר"י לאפרושי האי טעמא משום דאי מקרא דכל חלב הו"א עיקר קרא לכוי איצטרך וח"ש מדרבנן ואסמכהו אקרא אבל השתא דקאמר חזי לאיצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לח"ש:

איתיביה ר"י לרל"ק אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וח"ש, ת"ל כל חלב, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו' ופלתי בבית הספק כתב דברי הברייתא אין לו קישור ומה ענין כוי לח"ש, נראה בחולץ אמרי' כוי שנחלקו בו חכמים היינו תיש הבא על הצבי או צבי על התיש ונחלקו בו אם גם לזרע אב חוששין או רק לזרע אם לבד כו' ותוס' הקשו הא הוי תערובות דם חיה ודם בהמה וכל טיפה וטיפה יש בו חיה ובהמה ע"ש וא"כ כן הדין לענין חלב כל קורט וקורט יש בו מחיה ומבהמה וא"כ האוכל כזית חלב ממנו אוכל חצי כזית חיה וחצי זית בהמה וא"כ יש לפרש הא דאמרי' בברייתא כל האוכל חלב לרבות הכוי ברייתא חנניא היא דס"ל חוששין לזרע אב וא"כ הולד חציה חיה וחציה בהמה והאוכל כזית מחלבו אוכל ח"ש חיה