ערך השולחן חושן משפט חלק ג קצז

ועמד אחד ועשה פשרה ביניהם בקנין ובביטול מודעא ולאחר זמן תבע שמעון מראובן אותם המעות שלא נתנ' לו אלא מפחד שלא ילשינהו וכו' הדין עם שמעון מפני שאנוס היה והוה ליה כתלוהו ויהיב והקנין וביטול המודע' הכל היה מחמת אונסו עכ"ל הרי דאפילו נתן לו המעות על ידי פשרה בקנין חוזר עליו בכח המודעא דהגיזום הוי אונס ולא אמרי' גזים ולא עביד ואף שכ' מהריק"ו שרש קפ"ו והביאו מרן הב"י מחוד' א' שהטוען שנתן לחבירו מפני שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא מיקרי אונס עיין שם כבר כתב מהרש"ך הביאו הרב כנסת הגדולה הגב"י אות י"ז דה"ד כשלא מסר מודעא ואין האונס ברור אבל כשמסר מודעא והראה לעדים שמחייבו באונס לכולי עלמא מיקרי אונס עיין שם וגם מהר"ם וראבי"ה דס"ל דאונס הפחדה לא מיקרי אונס היינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל מסר מודעא הוי אונס כמו שכ' מהראנ"ח ח"א סי' מ"ב הביאו הכנה"ג הגב"י אות ל"ה עיין שם ונראה דהרשב"א ומהריק"ו לא פליגי דלא אמר מהריק"ו דאונס הפחדה לא חשיב אונס אלא במה שבין אדם לחבירו אבל מגוים שיערער עליו שרי המלכות עביד איניש דגזי' ועביד כמו שכ' ה' כנסת הגדולה אות ך' בשם מהר"ש ן' חסון עיין שם ועיין בהרב כנסת הגדולה שם נראה דהיינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל כשמסר מודעא גלי דעתיה דמחשיב ליה לאונס וכמו שכתב מהרח"ש בקונט' המודעא דף י"ב וי"ג עיין שם באורך ונראה דאפי' להוצי' ממון חשיב אונס שהרי נדון מהריק"ו בשכבר נתן מעות טען שבאונס נתן מפני שהגזימו להביאו בערכאות ש"ג וכת' דלא חשיב אונס דגזים ולא עביד ואם כן כשמסר מודעא שמחשיבו לאונס אף על פי שכבר נתן כיון דחשי' אונס מוציאין ממון מידו ועיין בתשו' מהראנ"ח סי' ס"ג דמהריק"ו לא אמר אלא לענין דלא חשיב אונס ברור כדי להוציא ממון מיד המוחזק אחר שנתן לו כבר והחזי' בו ואחר כך כת' וז"ל דשמא ע"כ לא אמר ר"ת וסייעתו דאונס ההפחדה חשבי' ליה אונס אלא כשמס' מודע' עליו וגלה הנאנס דעתו דחשיב ליה אונס וירא בכך אבל כל שלא מסר מודעא עליו מתחילה לא ושמעתי שמקצת מן המורים החזיקו בחלוק הזה ועשו לו סמוכות ג"כ מדברי מהריק"ו שכתב ובר מן דין מי יוצא ממון מיד המוחזק בי בטענת אונס דלא מוכח וכו' עיין שם ואם כן נרא' דמהריק"ו שכתב דאפילו לדברי ר"ח פשיטא דלא חשיב אונס שגזום בעלמא אלא וכו' היינו אפי' במסר מודעא דמחשיב ליה אונס לר"ח וסייעתו היינו דוקא בגזום דברי היזקא אבל אי לא ברי היזקא כגון שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא חשיב אונס כלל אפילו מסר מודעא להוציא ממון מחזקתו

יו"ד מודעא שלא חתמו בה עדי המודעא עצמה אלא פ' צוה לחתום וכו' נר' דודאי עדים שאינם יודעים לחתום וצוו לאחר לחתום אינו כלו' דהוי עד מפי עד כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קצ"א והרשב"ץ ח"א סימן קכ"ח והרדב"ז חלק שני סי' תק"ץ על שטר שחתום בו עד א' והעד הב' צוה לחתום ושני עדים על זה שצוה לחתום דהוי עד מפי עד ואינו כלום מיהו אם יבאו ב' עדי' אשר העידו על אותו שצוה לחתום בפני בית דין ויאמרו מעידים שפ' צוה לחתום חתימה זו נתקיים זה העד שהרי על החתימה הם מעידי' אבל אם אמרו פ' אמר להם שהוא עד בדבר זה וצוה לחתו' חתימה זו נ"ל שאין קיום וכו' עיין שם באורך וכבר כ' מרן בסימן מ"ה מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד פ' צוה נחתום אם קבלו בני העיר עליה לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו יכול והם דברי הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קצ"א וסימן קצ"ט עי' שם משמע אפי' נהגו צריך שקבלו כן בני העיר וכן כ' הרמ"ה בתשו' סי' רצ"ח וז"ל על שט"ח היוצאים ביניכם בחתימת ידי סופר שחותם שמות העדים שצוו אותו לחתו' כך ראינו שאם היה שטר זה בחתימת ידי סופר שהסכימו כל בני העיר להאמינו לחתום שמות העדים כשיש עדי' או ראיה על הסכמה זו הרי זה כמי שהסכימו כל בני העיר לקבל עליהם עד מפי עד ועושים על פי אותם שטרות בדיני ממונות בלבד ובכל כיוצא בזה אמרו חכמי' הכל כמנהג המדינה ואם לא נתברר שהסכימו כל בני העיר על כך הרי אותם שטרו' פסולי' לגמרי וכו' עכ"ל הרי דצריך ראיה על המנהג וכה"ג כת' הרא"ש בתשוב' הביאו הטור סימן ס' גבי תקנת השוק דבספק מעמידי' הדבר על דין תורה עיין שם וכן קי"ל בא"ה סי' קי"ח דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה וכן בכל ספק וכו' והם דברי הרא"ש בתשוב' הביאם הטור שם וכ' הרשב"ץ בתשו' חלק שני סימן רצ"ג אף על פי שהיה דעתו לדון שתהא יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכה"ג כת' הרמב"ן בשם ר' אפרים בפרק יש נוחלין ובס"ה בכורות עיין שם וכתב מהר"י עייאש בתשו' חלק שני סימן קכ"ג דמשמע דלא מהני תפיס' בתקנו' וז"ש הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שיהא יד התובע על התחתונה לענין תפיסה ככל ספק דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ע"ש אלמא כל ספק בתקנה מעמידים הדבר על ד"ת אפילו להוציא ממון והכא נמי אם אין עדים שקבלו כן הוי ספק תקנה ואפילו נהגו כן אין סתם מנהג מבטל הלכה וכן כתב הריב"ש סס"י שמ"א אפילו שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה אלא מנהג שהתנו עליו בני העיר כמ"ש הרמב"ן בפרק מ"ש שאם נהגו בדיני ממונות שהמלוה את חבירו בעדים לא יהא נאמן לומר פרעתו או ששומר חנם יהא חייב כשואל אין מנהגם כלו' לבטל הלכה אלא אם כן התנו עליו וכו' עיין שם מיהו הרא"ש בתשו' שכ' הטור סימן ס"א ופסקו מרן שם דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנו' הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר דעתו שיכתוב כמנהג המדינה וכו' ומ"ש בסימן ע"א סי"ד שטר שיש בו נאמנו' ומנהג המקום הרבה כותבי' נאמנו' אם העדים עצמם הם כאן ואומרים שלא כתבו כי אם מפני שהיו רואים שבשטרות כותבי' כן וכו' ואין סומכין על הנאמנות וכו' כבר כת' מרן בב"י דמיירי כשאין מנהג פשוט לכתיב כן בכל השטרות והרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט וכתיב בו ככל השטרו' אם כן אם המנהג פשיט לכתו' נאמנו' ככל השטרו' מסתמא דעתו שיכתוב כמנהג המדינה אפי' לא קבלו הלוה בפי' עיין שם בהסמ"ע והש"ך וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שני סימן של"ה וזה לשונו ועוד שאפי' בלא זה הנאמנו' כלל המלוה והבא מכחו נאמני' מתקנת הקהל שכל המלוה על דעת מה שהתקינו הקהל והנהיגו מלוה וכן כל לוה על דעתנו הוא לוה ואעפ"י שלא התקינו הקהל אלא שהכל נוהגין כן כל מלוה ולוה על דעת כן מלוים ולוים וכולי עיין שם הרי דהמלוה והלוה מסתמא על דעת המנהג חייבו עצמם מיהו נר' דה"ד לגבי נאמנות שלא יהא נאמן לומר פרעתי משום דהחיוב ברור והמלוה על דעת כן מלוה וכן הלוה חייב עצמו על דעת כן והכא נמי נהגו