אם למקרא, ויקרא כה

ושבתה הארץ שבת. הערה יקרה ראיתי בדברי החכם שד"ל לא אמנענה מהקורא, והוא כי כשנרד לחשבון, נראה כי כדרך שהיובל הוא א' לשבע שמטות כן המועדים הם א' משבעה במספר שבתות השנה, שהרי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע אך לא יגיעו לששה וחמשים, ומקראי קדש הם ז' ימים, יום א' וז' של פסח, יום אחד שבועות, אחד ר"ה, יו"הכ אחד, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעת ימים, והנאני, וזה לעד כי משפטי התורה צדקו יחדיו ויש ביניהם קשר והתיחסות פנימי גדול ואם אינו נראה בהשקפה ראשונה, והתורה גם היא לא גלתה אזנינו בפירוש להבינו וזה ג"כ ממה שיורה שענינים נכבדים שהם כמו נשמת התו' לא נכתבו, ומה נעים ענין השביעיות הללו כלם עם אמונות הקבלה, ותמהני איך לא שמעו אזני הח' שד"ל מה שפיו מדבר.

שבת לה'. פירש"י לשם ה', כשם שנאמר בפ' בראשית, ועיין במדברי רמב"ן שהשיג עליו, ומה שהליץ עליו הרא"ם וסיים בדבריו סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום השביעי הם, והרב נה"ו בפ' (ויקרא כ"ה) הליץ בעד רש"י באופן אחר וכתב, ולחנם הסיע הרא"ם ז"ל כוונת רש"י לדעת רמב"ן ז"ל שכוין אל דרך הסוד — והמעיין בדברי רא"ם יראה כי בלתי פירושו לא יובנו דברי רש"י האחרונים שכתב "כשם שנאמר בפרשת בראשית". — ולפירוש הרב נה"ו הוא לשון מיותר — ולכל הפנים מצינו הרא"ם שהבין דברי רש"י על פי הקבלה, ועיין מה שכתבתי בקונטריסי טעם לש"ד (הערות על הכוזרי) על לשון רש"י בפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם.

וקדשתם את שנת. חכמי הקבלה אמרו שהיובל רמז לחזרת המציאות לו ית' כשיעלה ברצונו, ועל כן קראו מדת הבינה תשובה ויובל, שאליה ישוב הכל, ומאויבי תחכמני מצותיך, שהרי מצינו שהתכלית והרעיון הזה הוא כ"כ מוטבע ונכון ומתישב למצות היובל עד שהיו אנשים וחוקרים חפשיים שחשבו היות היובל מוסד אצלינו ע"פי האמונה שהיו מאמינים שהעולם יכלה לסוף כל חמשים שנה, ולחוקרים האלה נתהפך להם המשל בנמשל, והרמז בדבר הנרמז בו, ולכל הפנים למדנו שהיובל מעצמו יביא לחשוב עליו כי זאת גם מבלי דברי חז"ל שכתבנו. (V.Bergier.Dict, de Theol.vol.III.p.389.1.) ודע שקצת מחכמי האומות Scaligero, Petavio — Le Clerc,־ Cuneo כתבו שהיובל הוא שנת התשעה וארבעים, וזה טעות גדול הוא בידם, שהרי בפירוש נאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו', וכן יוסף לרומיים ופילון, ואיאוסיביו ויירונימוס, ובוקסטורף, ובונפריריוס, ואוטינגיר, ואחרים רבים הודו לדעת האמת, וחז"ל נחלקו בדומה לזה בנדרים פ' קונם אם שנת החמשים עולה למנין שבוע, ר' יהודה אומר עולה למנין שבוע ות"ק סבר אינו עולה למנין שבוע, ואולי מחלוקת זה הביא קצת מהחכמים הנז' לומר ששנת היובל הוא שנת המ"ט, שהרי לדעת האומר שהיא עולה למנין שבוע, נמצא היובל יבוא ב' פעמים בצ"ט שנה.

כי לי הארץ. ראיתי להרב נה"ו שחלק בין פירוש רש"י לפירוש רמב"ן, ולדעתי חלק עלינו את השוים, והיוצא מבין שניהם שלהיות הוא ית' אדון הארץ ראוי שלא תמכר לחלוטין — אמנם מה שפירש הרב נה"ו שהכוונה אני אדון הארץ, ובידי לצוות מה שאני חפץ — אינו לא כפירש"י ולא כפירוש רמב"ן, ואין טעם לזה הפירוש שא"כ בכל מצוה הנוגעת לארץ יתכן לומר כן.

ומכר מאחוזתו. מהתורה ומספורי קורות האומה ידענו, שהיה קשה בעיני כל איש ישראל למכור מאחוזת אבותיו, וכזאת הורו לעמם גדולי הפילוסופים שידענו מהם שנסעו למרחקים ובפרט בארץ מצרים, ולמדו מכהניהם דעה והשכל בהנהגת העם, וזאת אשר דבר אפלטון בספרו מהתורות ד' פאריז.171 אל יהי קל בעיניך החלק שנפל לך בגורל בחלוקת הארץ — במחיר ובמשא ומתן למכירה או קנין לא יבוא אם כה תעשה לא יסכימו על ידך, לא האל שעל פיו נחלקה הארץ, ולא המחוקק — כה דבר אפלטון, ובארץ לאשידימוניא היתה מכירת האחוזה אסורה להם, וגם למ"ד שכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, כתבו התוס' לא' מן התירוצים ששדה אחוזה היה לנבות ולא היה חייב לתתו לאחאב, וגם הפסוק הכי דייק, דכתיב חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך.

כשכיר כתושב. היה נראה מזה הפסוק כי התושב גם הוא יוצא ביובל, ולא כן נראה מהנמשך שהרי כתוב וגם מבני התושבים וגו' והתנחלתם, ולא ראיתי מי שהרגיש בסתירה זו זולתי רלב"ג שפירש כשכיר כתושב, כלומר העבד העברי יש בו דין שכיר ישראל וגם דין עבד תושב ע"ש, ואין פירושו עולה יפה בפשט המקרא ולא ידעתי כעת מה אחשוב בזה — וגם הרב נה"ו חתר להסב פי' תושב שבב' הפסוקים כל א' לכוונה בפ"ע, ולא עלתה בידו.

או לעקר. לדעת רבותינו עקר זו ע"ז, ומדבר על העבד שנמכר לע"ז להיות לה שמש, וראיתי בדברי הרב נה"ו שנתן טעם למה נקראת ע"ז עקר, ופירש לפי שאדם חייב לשרש אחריה ולעוקרה — ואין דעתי נוחה בזה כי רחוק הוא, והנכון שעקר כמו שרש והוא כנוי לעבודה זרה כמו שכנו רבותינו הוא יתברך עִקַר באומרם כפר בעקר, כי הוא שרש המציאות כלו, וביותר יתישב באומרו לעקר משפחת גר, כי ידענו שהיו משפחות הגוים מסומנים באלהיהם והיו נקראים — Lares Penates גם יתכן שלהיות משפחות הגוים מתיחסים על ידי אבותיהם ואבות אבותיהם עד האליל שלהם, קרא לע"ז עקר משפחת גר.

לא ירדנו בפרך לעיניך. אמרו בת"כ יכול יכנס בביתו לידע מה הוא עושה לו ת"ל לעיניך — אין אתה מצווה אלא לעיניך- ע"כ, וזה מאמר יקר יסתכלו בו בני דורנו ויראו כי היום כמה אלף שנים קדמה תורתינו וצותה שלא לחתור בתים בעין השגחת המשפט לדעת מה יעשה בו, ואפי' יהיה העבד ישראל, והאדון גוי, ובזמן שידינו תקיפה. — ומעין זה מצות התורה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד וגו'.