אלה המצות קמד

ליום רביעי

אמור

יש בה ס"ג מצות ארבע ועשרים עשין וט"ל לאוין

רסג (ל"ת קנט) שלא יטמא כהן הדיוט למתים זולתי אל המפורשים במקרא שנאמר אמור אל הכהנים. בני אהרן. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה)

רסד (עשה קה) שיטמאו הכהנים לקרוביהם המפורשים בכתוב שהם ששה ואם לא רצו מטמאין אותם בעל כרחם כאשר מפורש אצלינו מרבותינו המקובלים על פסוק שנאמר לה יטמא. (מצוה זו חובה)

ודע כי מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דכתב מצוה להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים. משמע דסבת הטומאה שחייב בה היינו כדי שיתעסק ויתאבל על קרוביו וכך נראה ממ"ש בפ"ב מה' אבל וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי הכהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם שנאמר כי אם לשארו וגו' עי"ש. אמנם מצות אבלות הוא ז"ל לא מנאה למצוה בפני עצמה. רק שכלל אותה בסמ"ק אשר לו בעשין ל"ז פתח במה שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה וכו'. כתב וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו' ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא וכו' עי"ש ושורש יום א' היותו מן התורה היינו מדכתיב ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה': ומשה רבינו תקן שבעת ימי אבלות. כדי שיתן את דעתו ויחשוב ביום המיתה. וישוב בתשובה ובפי"ג כתב הרמב"ם ז"ל כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז אכזרי. אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מהחבורה שמת תדאג כל החבורה כלה. כל ג"י הראשונים יראה עצמו כאלו חרב מונחת לו על צוארו וכו' וכן אמרו ג' לבכי ז' לאבלות. ל' לגיהוץ ולתספורת. שכל שהוא קרוב למיתה הצער