אלה המצות קיא

(ואית ד"ל מקרא דזאת תורה העולה דפרשת צו)

קטז (עשה מט) לעשות מעשה המנחה כמשפטה שנא' ונפש כי תקריב מנחה

קיז (ל"ת סח) שלא להקטיר שאור ודבש שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'

עמש"ל במספר הכללי מצוה י"ט

קיח (ל"ת סט) שלא להשבית מלח מעל הקרבנות שנא' ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך

קיט (עשה נ) למלוח כל קרבן שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. הרמב"ם ז"ל נתן טעם לשתי מצות אנו דלפי שמנהג עע"ז להרחיק מלח מן הקרבנות ומואסים בו. ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם. וההרחקה כדי שלא ילך אפי' טפה מן הדם לאיבוד. לפי שהיו כל כך נמשכים ונדבקים אחר מזל מאדים וכחותיו. לכך כדי להרוס כוונתם צוותה תורה להפך למלוח ושלא להשבית מלח

ולפי דבריו אלה וכל כיוצא בהם שכתב בטעמי המצות צריך לומר שגלוי וידוע לפניו יתברך היה שעתידין עע"ז לעשות כך וכך או לעבוד ע"ז פלונית בדרך כך וכך ולכן הקדים וכתב המצות כדי להרחיק אותם מהם ומעבודתם. שהרי התורה קדמה לעולם. וזה מפורסם בדברי רז"ל וקרא דכתיב איכה יעבדו הגוים. את אלהיהם ואעשה כן גם אני ולא תלכו בחקת הגוים. וכאלה רבות

ומוהרדב"ז ז"ל כתב לפי הפשט על דרך שנאמר באיסור הקרבת בעלי מומין הקריבהו נא לפחתך הירצך. והואיל ואין טעם לבשר מבלי מלח כדכתיב היאכל תפל מבלי מלח. לכך אין ראוי להקריבו לפני מלך מלכי המלכים ית' ויתעלה בלי מלח. דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא

והרמב"ן ז"ל כתב כי המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ ע"י המטר והולידה והצמיחה ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח. ונהפך טבעם להכרית הזרעים שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. והנה במלח נכללו כל המדות. המים בתחלתו. והאש בסופו. ולפי מדתו של דוד ומעשיו שהוא מלך רחמן על ישראל. וקשה ואכזר לאה"ע. נתנה הממלכה לו ולזרעו ברית מלח כי כמו שהמלח הוא טעם לבי