עץ הדר ט

במקצע זה של איסור המורכבים, מ"מ עוד יש מה לדבר ולבאר ואע"פ שלא השיגה ידו לעיין כראוי בספרים המדברים מזה ואפילו הספרים המעטים שהיו לפני בזה הענין ג"כ לא עלה בידי לעבור על כל דבריהם מכמה מניעות, מ"מ רשמתי מה שעלה על דעתי בקצת עיון, והנני נותן בזה חלק רשום מאשר החלותי לבאר בס"ד בזה הענין להזכיר לרבים את הדבר הפשוט שהחל למורת לבבנו להשתכח כמעט, לקיים „זכרהו מאחר שבא להשכיחו“ [כביצה ט"ו ב'] וכלשון הרמב"ם [במו"נ פ' נ"א מראשון]: „במציאה ענינים רבים מבוארים גלוים מהם מושכלים ראשונים ומורגשים, ומהם מה שהם קרובים לאלו עד שאפילו הונח האדם כמו שהוא, לא יצטרך עליהם מופת, כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם והגלות ההויה וההפסד וטבעי הדברים הנראים לחוש כחום האש וקור המים וכיוצא באלו דברים רבים, אמנם כאשר יצאו דעות זרות, אם מטועה או ממי שכיון זה לענין זה והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא, והרחיק המורגש, או רצה שיביא לחשב מציאות מה שאינו נמצא הוצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלוים, ולבטל מציאות הדברים הנחשבים“, ואקוה שע"י הערת הלב בד"ת היוצא ממקום אשר עינינו ולבנו שם, מההר הטוב והלבנון מאדמת הקודש, יתעוררו הלבבות להזדרז בקיום המצוה כדת של תוה"ק. ועי"ז ממילא תגדל חבת אה"ק וחשק תשוקת הנשמה לארץ חמדה יחיה הולך ועולה בלבב כל עם ד' בזכרנו את ציון דבעיא דרישה, ובפרט בימינו אלה אשר כל אלה אשר חבתם לציון היתה באין רוח מנשמת אלהים חיים באין קדושת אמת ואמונת אמן קשורה בקשר אמיץ ולב טהור באהבה אלהית נצחית הקשורה בנשמתה ומקור חייה של כנסת ישראל לעדי עד שרק היא עומדת לעולם, כל אלה הלבבות הרחוקים מזה הולכים הם ונפרדים מעל אהבת אה"ק; אהבתם שהיתה חמרית ודמיונית לעומת שבאה כן הלכה, ומטיבותם של קרובים שנהפכו מאוהבי א"י בלא דרישת ד' השוכן בציון מקרב לב ונפש, לשונאיה ומנדיה, במשך זמן קצר. אנחנו למדים טיבותם של רחוקים, כל אותם שהם מחזיקים מעט באהבתה ואת ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה לא דרשו, כי לא לארך ימים יעמדו במעמדם „וסט"א שרי בחיבורא וסיים בפירודא“. וכמקרה אהבת אה"ק כן היא ג"כ אהבת האומה ואהבת לשון הקודש, היסוד החלש הולך ומתמוטט ועד ארגיעה לשון שקר; בעינינו הננו רואים את המצב האיום והמחריד, שלא יותר דבר מכל הקנינים החיצונים, שנתרוקנה נשמתם, שהם רק אז חיים וקיימים כשהם משורשים בעיקר חייהם ומקור לשדם חי העולמים ב"ה נוטה שמים ויוסד ארץ הנותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, האומר לציון עמי אתה. הירוס השורש גורם תמיד, את מה שגרם מאז, הדברים שיהיו חדשים לעולמים עד אשר יצדק קודש, „שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה, כי מאסו את תורת ד' צבאות ואת אמרת קדוש ישראה נאצו“. [ישעי' ה'

] ועינינו הרואות, כי מאהבת האומה, הארץ וחבת השפה וכו', עם מאסה של תורה, עד שנאת כל אלה ותיעובם, הוא רק מהלך קצר של איזה שנים ואיזה נסיונות המביאים לידי מורך לב, את כל מי שלא שם בד' מבטחו