עץ הדר נח

לולבו מהו למצוה, דקא מיבעי' לי' אליבא דרבנן ובאילן שנטעו ולבסוף עבדו ומבעי' לן אי מאיס לגבוה, וכ' תוס' (שם ד"ה מי) דעיקר הבעי' היא מדרבנן ולכתחלה, וא"כ איך אמר הלבוש דמאיס לגבוה דמצוה הוי כמו בקרבן דאורייתא, וכמו שתמה ע"ז בב"א (שם). אבל לפ"ד אתי שפיר דחילוק גדול יש בין נעבד להרכבה, דנעבד אם הי' בכלל כל שתיעבתי לא הי' אפשר לדמותו כ"א למעשה שבת דנעשה בו איסור, אבל לא נתחדשה צורתו ע"י האיסור עד שנאמר שהוא אוכל את האיסור, א"כ אינו נכנס לכלל כל שתיעבתי, ונמצא שכל החידוש שלהדיוט מותר, עומד על יסודו הראוי לו, אלא דקי"ל דיש נעבד במחובר אצל גבוה, כמבואר בד' מ"ו ב' שם), א"כ אין לנו אלא חידושו גבי גבוה דוקא דומיא דנעבד דבע"ח דמצינו איסור מה"ת גבי גבוה דקרבן, ובכלל כל שתיעבתי גם הוא אינו, דאין בו חידוש צורה ע"י תיעוב העבירה והוי דומיא דחורש בשו"ח ומעשה שבת, דהיינו שעושה בהם תיעוב וזה מותר להדיוט, ע"כ כיון שהגבוה הוא יוצא מן הכלל אין לנו לדמות אליו מצוה, דאין למדים קל מחמור להחמיר עליו כ"א להסתפק אם יש בזה עכ"פ מעלה דרבנן ולכתחילה, וכד' התוס' (דע"ז שם). אבל בתיעוב דהרכבה כיון שיש חידוש צורה הוי בכלל כל שתיעבתי שהי' ראוי לאסרו, אלא דמדאסרה תורה לגבוה כלאי בהמה אנו למדים דמותר להדיוט וה"ה לכלאים דהרכבה, א"כ בזה החידוש הוא אצל הדיוט מה שיצא מכלל כל שתיעבתי, ובכה"ג ודאי מסתבר דדי לנו לומר שמה שאמרה באמת צריך תורה לאסור לגבוה, שאינו לעצמו, כ"א ללמד בא על אחרים להתיר להדיוט, לאפוקי כל שתיעבתי די לנו שנתיר הדיוט גמור. אבל לענין מצוה מוקמינן ליה באתריה להיות נכלל בכלל כל שתיעבתי ולהיות אסור למצוה כמו לקרבן

עכ"פ ממה שכתבנו הננו רואים שאע"פ שטעמו של הלבוש ז"ל אינו כ"כ מוסכם לפי שיטות הפוסקים, ובעיקר דינא אין זה נוגע כ"כ, דטעמים היותר פשוטים מספיקים לחוש לפסול מורכב, מ"מ אין דבריו מופרכים ע"פ שיטה שאפשר שבררה הוא ז"ל לו לעצמו כדרכו בקודש וראוי לנו למיחש לסבא לקיים מה שיצא מפה קדוש, גם מטעמיה

כג) ומה שהשיג עליו הגאון בית פרים ז"ל מהא דכיון דגלי רחמנא דשרי להדיוט, ש"מ דאין זה תועבה, א"כ אינה בכלל כל שתיעבתי דאם הי' בכלל כל שתיעבתי הי' ראוי לאסור למצוה אפי' נעשה מאליו, ולמה הי' לו להלבוש להקדים מה שהרכבת אילן אסורה לב"נ, וכיון דממילא מותר שוב גם ע"י מעשה ג"כ מותר למצוה כמו להדיוט ממש דאי אפשר לומר שיהי' בכלל כל שתיעבתי לחצאין, ואם גלתה תורה שאינו בכלל כש"ת מצד ההיתר להדיוט אינה כלל בכלל זה אפי' למצוה, ומה שאסור לגבוה זהו מטעם אחר לא מטעם כש"ת, הנה במה שכתבתי בביאור דברי הלבוש הכל מיושב, דס"ל דבעינן באמת בענין כש"ת ג"כ דוקא העברת האיסור, ובענין ממילא כבר שוה לו ג"כ הרא"מ כמש"כ. ובענין מה שהוציאה תורה הדיוט להיתירא יותר נח לומר דקדשים אהדרינהו קרא לאסור משום