עץ הדר ד

קשורות לא"י בתכנן הגלוי באלה המצות מתרכזים שני הכחות, הכח של המצות התלויות בארץ והכח של מצות שהן חובת הגוף; המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף, היא מצות ארבעה מינים „אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ד' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עין עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים“. [ויקרא כ"ג]

חג הסוכות בכללו הוא כ"כ מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדנו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות, כדאמרינן בספרי [שם סי' קצ"ב] „באספכם את תבואת הארץ, עבר את השנה שתעשה באסיפת הפירות, יכול באסיפת כל הפירות ת"ל באספך מגרנך ומיקבך, מגרנך ולא כל גרנך, מיקבך ולא כל יקבך, יכול מקצתם ת"ל באספכם את תבואת הארץ, כיצד, השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות“, הרוב הכמותי הגודר אחריו את המיעוט, מכוון הוא ג"כ לענין הרוב האיכותי הגורר אחריו את הנמשכים אגבו. קדושת הארץ שהיא הבסיס לרוב המצות ותוכן הקדושה, היא מושכת עמה את כולם, וכמה מרגשת היא האומה את היחש הכפול של קדושת הארץ וקדושת הגוף התלוי במצוה חביבה זו! וישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם [כפסחים ס"ו ב'] ומרגישים הם מקדושת נשמתם פנימה את האורות הגדולים המתלהבים יחד במצוה חביבה זו הכוללת קדושת הארץ וקדושת הגוף, ועושים אותה בשמחה ובהידור גדול, ביחוד זה החלק מהמצוה הבא ראשון בתורה „פרי עץ הדר“ שיחדתו התורה ביחוד של חשיבות משאר המינים, שאינו בא עמם באגודה וכדאמרינן בברייתא [סוכה ל"ד ב'] „א"ל ר"א יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, אמרת וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים והלא לא נאמר אלא כפת“. נראה מזה שהוא החלק היותר כולל ועקרי בהמצוה מצד הענין הרוחני שבה שהוא כולל את כולם וכולם מאירים בו, כלב הכולל את כללות כחות החיים של הגוף המתכנסים לתוכו, וברעיא מהימנא [פנחס ד' רנ"ו] „אתרוג מלכות דומה ללבא“ [ועיי' פרדס רמונים שער ערכי הכינויים ערך א' אתרוג] ומה נעים הרמז במספר אתרוג תר"י, המצטרף עם שלשת המינים לתרי"ג ככל המצות כולן, „מצות ד' דא אתרוג“ [ז"ח כי תשא נ"ד ב'] המעורר את הרעיון על יקרת ערך כללותו הנפלאה [ועיי' תולעת יעקב פרק סוד ד' מינים ד"ה כתיב] אע"פ שלמעשה כולם מעכבים זא"ז

והנה כשם שהמצוה הקדושה והחביבה הזאת היא קלה ונוחה לקיימה בשמחה ובהידור בארצנו הקדושה והחביבה, וביותר בישובה השלם בהיות כל יושביה עליה, וכד' הרמב"ם [במו"נ פמ"ג משלישי] שאחד מהטעמים הגלוים ליחוד המינים האלו במצוה שמצורף לטוב מראם ורעננותם ועמדם על לחותם בשבעה ימים, יותר משארי צמחים, הוא רוב מציאותם בארץ ישראל; לעומת זה כמה כבדה ויקרה היא, ובכמה עמל וצער היא עומדת לעם ד' אלה פזורי הגולה, באיים הרחוקים ובקצות הארץ, במחוזות הקודרים מני קרח, ומרוחות קדים ומסעירים במשך תקופות השנה אשר גם עמל וצער זה יזכירו אותנו