עין המים קצב

דאי אחר נשואין נעשה אח מומר זוקק ליבום ולא אימעט מטעם דלאו בר הקמת שם דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא: ב אמנם מהר"ם מרוטינבורג דן מט"א לקיים פסקי הגאונים, דפריך הש"ס בב"ק ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה ומשני מינח נייח לה למיתב טן דו מלמיתב ארמלו פירוש דניחא לה בבעל כל דהו אבל במומר בודאי לא ניחא ליה דיהיה מכריחה לעבור על ד"ת, זה סברת מהר"ם לטעם הגאונים. ולכאורה נ"ל דטעם זה עיקר, דלכאורה קשה לי טובא דהא בודאי הגאונים מודים מי שיש לו בן מומר פוטר את אשתו מיבום וכדמשמע מכל הפוסקים א"כ הא אמרינן ביבמות (דף כ"ב) מדלענין יבום מיפטר פטר מזקק נמי זקיק א"כ כיון דבן מומר פוטר את אשתו מיבום מזקק נמי זקיק, ובאמת נתקשיתי בזה טובא ומצאתי בב"ח בסי' קנ"ז שהרגיש בזה, ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול. אמנם לטעם מהר"ם א"ש דבאמת גם מומר זוקק ליבום רק הא דלא בעי חליצה מאח מומר מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה, אמנם קשה לי טובא כיון דיסוד דברי מהר"ם בטעם הגאונים מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה הא דהביא המרדכי בשם מהר"ם אע"פ שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור ע"ד רש"י כאשר בא מעשה לידי ושאלו להר"מ על יבמה שהיו לה שני יבמים הגדול מומר והקטן הלך למדה"י אם הגדול מומר יכול לחלוץ מפני תקנת העיגון והשיב שלא לעשות מעשה מפני שיש לה יבם ישראל ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא, ואם נימא דעיקר טעם הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קידשה קשה טובא אמאי לא יחלוץ המומר ממנ"פ ויוצא לכל השיטות, דלשיטת רש"י בודאי מועיל חליצת המומר ולטעם הגאונים ממנ"פ אם נימא כיון דיש לו אח מומר שזוקק ליבום גם אם יש אחים אחרים כשרים ג"כ אדעתא דהכי לא קדשה פן תפול בגורל המומר א"כ לא בעי חליצה כלל, ואם נימא דלא שייך בכאן אדעתא דהכי לא קידשה כיון דיש אחים כשרים כאשר הדבר מסתבר אמאי לא תועיל חליצת המומר כיון דלסברת מהר"ם ישראל מומר זוקק וחולץ רק מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה, וזה קושיא עצומה לענ"ד. לכן מוכרחים אנו לומר אף דמהר"ם ז"ל סמך סברת הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קידשה חשש ג"כ להך סברא דמומר אינו זוקק משום דלאו אחיו הוא וכמבואר בלשון הגאונים בעצמם ולכן שפיר חשש דחליצת מומר לאו חליצה היא כלל. ונידון הקושיא שהקשינו לעיל כיון דבן מומר מפטר פטר מזקק נמי זקיק, נלענ"ד דבאמת סברי הגאונים דבן מומר אינו פוטר דלאו בנו מיקרי, ונוכל לומר יותר לפי מה שהביא הגאון נ"י בתשובתו דהגאונים אזלי לטעמייהו וסברי דבן מומר אינו יורש אביו מה"ת כמו שהביא המרדכי בפ"ק דקדושין ויבום בירושה תלה רחמנא כמו דאיתא בפ' כיצד א"כ י"ל דבן מומר אינו פוטר את אשת אב מיבום, וכ"מ לי קצת מדקדוק לשון הטור בסי' קנ"ו שכתב בזה"ל ואפילו הניח זרע עוברי עבירה ושנוי מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות יבום שכתב או עובד עכו"מ משום דרמב"ם לטעמיה דס"ל דאפי' יש אח עובד עכו"ם זוקק וממילא ה"ה דפטר, משא"כ הטור בסי' קנ"ז דלא ברירא ליה הך מילתא שהביא ד' הגאונים בזה לכן כתב סתם עוברי עבירה ולא רצה לכתוב מומר משום דתליא במחלוקת שהביא בסי' קנ"ז כנלענ"ד: ג וראיתי בתשובת הגאון מוהר"י הנ"ל שיצא לדון בדבר חדש שכתב טעם הגאונים דכל שהוא בהמרתו לאו בר חליצה הוא כלל לדעת הפוסלין תפילין שכתבו נשים שאינן בקשירה כמ"ש הפוסקים וכן בשחיטה קראוהו לאו בר זביחה אף שהוא חייב בדבר כיון שפורק עול ואינו חושש למצות ה' אין מצותו מצוה ועשייתו אינה עשיה וכ"ש בחליצה שצריכה כוונה לשמה דקי"ל נתכוון הוא ולא נתכוונה היא אינו כלום עד שיתכוונו שניהם ע"ש, ולפענ"ד מה טעם יספיק זה לפטור מחליצה דמ"מ זוקק הוא ואטו משום שאינו יכול לחלוץ תפקע זיקתו ומי שנקטעו רגליו דאינו יכול לחלוץ אטו משום זה תפקע הזיקה. וראיתי בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל סי' א' שכתב להיפך דלדעת הסוברים דאח מומר זוקק לחליצה א"י לחלוץ מטעם דאדעתא דנפשיה עביד ולא מהני גדול עומד ע"ג וע"ש: והנה ראיתי עוד בתשובת הגאון מהר"י הנ"ל שהשיג על החכם צבי שצדד לומר דכוונת חליצה אינה ככונת כל המצות אלא כוונת הקנאה ולא כוונה למציה, והגאון נ"י השיג עליו הרבה דאפי' ביבום