עין יצחק חלק ב רנט

וכמש"כ הסמ"ע כעין סברא זו בח"מ סי' מ"ו ס"ק ב' משא"כ בעלמא ס"ל לרב יהודה ג"כ דהוי חזקה אלימתא דמיזהר זהירי בי' דאפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע. ויש להאריך בדברי המחבר שם סעי' א' ובח"מ סי' נ'. ובסי' ס"ט בש"ך ס"ק ט"ז מש"כ בשם הרשב"א ובאה"ע סי' קנ"ב סעי' י' וביבמות ד' קט"ז ואכמ"ל. וגם יש לדון עוד במה דקיי"ל נפל שט"ח איתרע ומרעינן אף לחזקה דתו"ז כמבואר בח"מ סוף סי' מ"ב. אלמא דנפילה לחוד הוי חשש רחוק משום דמזהר זהירי בי' וכמבואר ביבמות ד' קט"ז. א"כ מוכח כהצ"צ ודלא כהמה"צ שמחלק ביניהם. וכיון דבחזקה תו"ז מוציאין מהמוחזק כש"כ דבהאי סברא דמזהר זהירי בי' מוציאין מהמוחזק. ויש להאריך בכ"ז: יב) וזה כמה שנים שנתקשיתי בהא דקדושין ד' ס' וגיטין ד' ע"ד דתנינן א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת. נתנה אינה זקוקה ליבם כו'. רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מקרוביו משום דס"ל לי וליורשי. והקשתי כיון דנותנת לא' מקרוביו א"כ מיירי דאין לו אח דאל"כ הא אח קודם ליורשו. וכיון דאין לו אח א"כ למה צריכה לקיים התנאי הא מיתה מתירה היכא דאינה זקוקה ליבם. ועיקר מה דמוכרחת לקיים התנאי הוא כדי דלא תהי' זקוקה ליבם כדתנן ברישא נתנה אינה זקוקה ליבם. ומצאתי קושיא זו בריטב"א ע"ש שנדחק לתרץ. ונראה לי לתרץ ע"פ מה שפסק הרמב"ם והמחבר בסי' רפ"ד דבמים שאין להם סוף מצינן להוריד לנחלה. אבל להתיר האשה לא סמכינן. א"כ י"ל דמשכחת לה באם נטבע היבם במשאל"ס דהקרובים הם היורשים. אבל להנשא אסורה. א"כ צריכה לקיים התנאי. וקרובים מקרי יורשיו דהא יורדין לנחלה בזה. אמנם לדינא אינו כן דהא הרמב"ם והמחבר שם כתבו דלכן החמירו באשה משום דבאיסור כרת החמירו. א"כ יבמה לשוק דלא הוי בכרת יש להתירה להנשא לשוק. וכן לפמש"כ התוס' ביבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי כו' דהתם משום ערוה החמירו עכ"ל. משמע דיבמה לשוק לא מקרי ערוה. א"כ יש להקל בנטבע היבם במשאל"ס ונסתר תירוץ זה ובמק"א כתבתי לדון בזה ע"פ התוס' דב"מ ד' כ' ד"ה איסורא כו'. ולכן העיקר לתרץ קושיא זו כמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' א' ע"פ מה דמבואר בח"מ סי' רח"ג דעוזב דת אינו יורש ותנתן הירושה לבניו. ועוזב דת זוקק בי המרה כמבואר באה"ע סי' קנ"ז. א"כ משכחת הורים הם היורשים וסגי לצאת ידי בניתנת רביו דהמה היורשים: יג) ובכתובות ד' ק"ז ע"ב אי' ת"ש האשה שהלכה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה גרשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה ומ"ש עד כדי כתובתה כו'. והקשה רש"י כיון דשמעה שמת תגבה כתובתה יחד כו' ועיין במהרש"א שם. ולשיטת הרמב"ם דבממון סמכינן על משאל"ס רק להתירה לא סמכינן ע"ז. ניחא שפיר בפשיטות דמשכחת דשמעו שמת דנטבע במשאל"ס וכה"ג. ומיירי בשני עדים כמש"כ התוס' שם ע"א ד"ה ששמעו בו שמת כו' די"ל דמיירי ששמעו בשני עדים כו' ובממון סמכינן שמת ולכן ניזונת. אך כתובה אינה נוטלת לפמש"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק ק"ז בשם הרמב"ם דבמשאל"ס אינה נוטלת כתובתה כיון דאסורה להנשא. וכ"כ הבאר הגולה בח"מ סי' רפ"ד ס"ק ח' דשיטת הרמב"ם דאינה נוטלת הכתובה בכה"ג רק ניזונת כו'. ואף דלשיטת רש"י שם דלכן בשמעו שמת נוטלת מזונות משום דתשבע בסוף. ע"כ אם אינה נוטלת הכתובה ממילא אינה ניזונת דהא לא שייך ה"ט. אכן לשיטת התוס' שם ד"ה שמעו בו שמת שפיר יש לאוקמי כה"ג. ומכאן סייעתא לשיטת הרמב"ם בפסקיו הללו. יד) היוצא לנו בנ"ד אשר נמצא סמוך להנהרג הפאס עם שט"ח והקוויטין דלשאלה לא חיישינן בפאס. וכן לנפילה ואבידה לא חיישינן מצד השט"ח דלגוביינא קאי. וכן י"ל בהפאס דלוקחו לשמירה דמזהר זהיר בי'. א"כ כל הנך מוכיחין דזהו של הנהרג הנמצא שם. ובפרט כי נמצא הנהרג סמוך לעיר טשערנאביל שנאבד משם והוי קורבא דמוכחא ומסתמא לא נשמע שם סביבות העיר שיהי' נאבד עוד איזה איש באותו הזמן דבודאי הי' כותב כ"ז הרב דשם. ובפרט דהא העיד עד אחד דנהרג אותו האיש שאנו דנין עליו בודאי סמכינן על כ"ז להוריד לנחלה לפי דגם לענין שריותא דאתתא יכולים לסמוך על זה להקל. וכש"כ בהורדת קרובים לנחלה דסמכינן ע"ז כיון דנאבד זכרו ושמעו בו שמת וכמבואר בח"מ סי' רפ"ד. גם יש לצרף בנ"ד דיש עד אחד המעיד עליו שנהרג בסביבות טשערנאביל דאף דעד אחד לא מהני לנחלה. עכ"ז הא כבר כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעי' ה' ענף ב' דיש מקום לדון ע"פ דברי רש"י בבכורות ד' מ"ט דע"א בצירוף הרוב יהי' מועיל בממון וכמו שכתבתי שם בשם המחנה אפרים כעין זה ע"ש. א"כ בנ"ד דיש לנו לכה"פ בשם דין רוב ע"י מה דנמצאו אצלו הפאס והשט"ח והקוויטין. [ובודאי לא שייך לחוש לשאלה בכל הנך כנ"ל וזה פשוט]. א"כ על זה הרוב ובצירוף הע"א יש לסמוך אף בממון ולהוריד בתו לנכסיו וכן ליטול לצדקה כל מה שצוה כמו שכתוב בהצוואה: