עין יצחק חלק א פו

חלק יורה דעה סימן א

נשאלתי מקהלה אחת אודות שו"ב פב"פ דמחנם והגב"ע ומה שהשיב השו"ב בתשובותיו. ונבהלתי מן העסק ביש כזה אשר קרה בקהילתם הרמה עיר ואם בישראל מזה שלא נשמע כן בכל תפוצות ישראל ולמשמע אוזן דאבה נפשי מזה הענין הנוגע לשו"ב אשר הוא יסוד גדול מעקרי הדת והיהדות להשגיח ע"ז בעינא פקיחא בזריזות ובזהירות להזהר מן מכשול הרבים ובפרט בעיר גדולה לאלקים ויישר כחם וחילם במה שעמדו לגדור הפרצה הגדולה שלא יעסוק פב"פ בשו"ב עד שיצא דינו לאורה וכפי שבקשו ממני לעיין בגוף הדין ע"פ דין התורה וכפי הגב"ע בחת"י כת"ר ולהשיב דבר ה' זו הלכה כיד ה' הטובה עלי ובאמת עיקר הענין הזה הוא עלי לרוב משא ומעמסה ואין רצוני להזדקק בעסק הזה מחמת כמה טעמים ובפרט במרחק מקומי ממקומם אך לא יכולתי להשיב פניהם ריקם ומחמת כבוד תורתם הרמה וכבוד קהלתם הרמה הנני להזדקק לזה בעז"ה: ענף א

א) תשובה וזה החלי בעז"ה ומתחילה נעיין בעיקר הגב"ע מן כל השו"ב דמחנם על שו"ב פב"פ וקוסב הוא שבעת שכרותו היו עוסק בשחיטות ובדיקות. ולפ"ז ראוי להעבירו כי זהו נבלה גדולה דיש בזה איסור דאורייתא אם הי' שיכור כשכרותו של לוט כמבואר ביו"ד סי' א' סעי' ח' דדינו כשוטה. ואף אם אינו שיכור כשכרותו של לוט ג"כ לא ישחוט כמבואר שם וכמש"כ הט"ז שם להחמיר בזה והבאר היטב בשם בית הילל שהחמיר מאוד על השוחטים הרגילין בכך להעבירן כו' וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט עכ"ל ומי יכול להכריע בהחלט דלא הי' אז שיכור כשכרותו של לוט ואם הדבר ספק שחיטתו אסורה בדיעבד וכמש"כ התבואות שור בסי' א' סעי' ל"ו. ומה שמתנצל השו"ב בטענותיו כי העדים שונאים לו מחמת הריבות וקטטות שהי' ביניהם מפני הכרכשתות וכיוצא. אין זה עולה לדינא לפי הכרעת הפוסקים בח"מ סי' ל"ג סעי' א' ובתומים שהשיג על הרש"ל משום דאף שונא גמור כשר להעיד וכ"כ בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ט דהאריך לסתור לדברי הרש"ל וכן העיקר כדבריהם. ע"כ אין דבריו מספיק לפסול עדות השו"ב עליו וכן העידו העדים השו"ב עליו דכמה פעמים אמר להם כי הסכין הוא טוב והם מצאו בו פגימות ע"כ לפי עדותן על השכרות והסכין פגומה ראוי להעבירו מאומנתו

ב) אכן נלפ"ד לדון דהשוחטים אינם נאמנים בעדותן להעבירו ונקדים לדברי הר"נ בכתובות פ"ט בעובדא דההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיני' בע"ח א' מחיים תפיסנא ובקרא א' לאח"מ כו' דכתב הר"נ דאינו נאמן הבקרא להיות עד כיון דלפי דבריו שאומר לאח"מ תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים ה"ל בע"ד כו'. וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ג' דהאי בקרא לא הוי כע"א לפי שבעל דבר הוא שחייב לשלם ליתומים כו' ע"ש. ודברי הר"נ הנ"ל הובא בקצה"ח סי' קכ"א ס"ק ד' שהקשה על הר"נ דמה בכך דה"ל בע"ד הא אילו טען מחיים תפסי' לא הי' צריך לשלם א"כ אדרבה מעיד לחובתו ומאי הנאת ממון יש בזה והעלה דס"ל להר"נ דבע"ד פסול להעיד על אחרים בין לזכות בין לחובה כמו קרוב כו' ע"ש וכן העלה הקצה"ח בסי' ל"ז ס"ק ט' דנוגע פסול משום קרוב אפי' במקום דלא חיישינן למשקר. ולענ"ד נראה להסביר זה ביתר ביאור ע"פ מש"כ התוס' בכתובות (ד' כ"ה ע"ב) ד"ה הרי שאומר בני זה כו' דלכן אם אמר בני זה וכהן הוא לא מהימן משום דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב ואף ע"י מיגו לא מהימן וכמו בהחולץ (ד' מ"ז) לדבריך א"י אתה ואין עדות לא"י כו': א"כ חזינן דקרוב לא מהימן אף דאית לי' מיגו. וה"ה בהך בקרא דלדברי' דלאח"מ תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים אם לא יפרע הבע"ח התופסו. ע"כ דיינינן בזה לדבריך קרוב אתה אצל עצמך ואין עדותל לקרוב. ובעיקר הך מילתא דאי נוגע פסול משום קרוב אין זה ברור כ"כ לדינא וכמבואר בש"ך ח"מ סי' ל"ז ס"ק א' בפלוגתת הע"ש והש"ך שם. ואי נימא דנוגע אינו פסול רק משום משקר א"כ אין לתרץ לדברי הר"נ עפ"י סברא זו

ג) ולכן נלע"ד להסביר לדברי הר"נ הללו באופן אחר והוא במה דיש להקשות על הר"נ והרא"ש במש"כ דהאי בקרא לא הוי כע"א משום דה"ל בע"ד דאי נוגע פסול משום חשש משקר א"כ איזה חשש משקר יש כאן דהא אי נימא דמשקר ובאמת תפסי' מחיים. א"כ א"צ לשלם כלל ולא ה"ל אז בשום חשש נגיעה כלל דהוי מצי שלא להודות דלאח"מ תפסי' והנראה לענ"ד לדון בזה ע"פ מש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז דבעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ובאמרו העדים איני יודע הנו"ב בס' ע"ב ע"ג במ"ק ח' אה"ע ובאו"ח שם. ולדעתי הנכון עם הש"ך דאף דלא בעינן דו"ח מ"מ ראוי לדו"ח בעינן ואכמ"ל ולשיטת הש"ך דבעינן עדות הראוי לדרישה וחקירה יש להסביר בטוב טעם לדברי הר"נ והרא"ש בהאי בקרא דמיפסל משום חשש משקר דנהי דבעת דהעיד דלאח"מ תפסי' לא הי' אז בחשש משקר דהא הוי מצי לומר בהיפך עכ"ז לאחר שהעיד אין לו שום מגו דהוי מיגו למפרע דקיי"ל דלא אמרינן כי השבע חקירות הם