עין יצחק חלק א תס

להמעיד להשיג הדבר לעצמו מבלי שיהיה מוכרח שאחר יאמין לו ורק במקרה בא לפעמים דצריך שיאמין לו אחר כמו אשה שנולד עליה ספק אם היא פסולה לכהונה או לא. בכ"ז תוכל להנשא לישראל אשר לא יהיה נצרך להנאמנות שלה והנישואין אפשר לה גם אם לא תהיה נאמנת לכהן אז אם רוצית להנשא דוקא לכהן נאמנותה אליו מתורת עדות ולא בתורת בע"ד וזה תוכן כונת הח"ס כמו שיראה המעיין הישר בדבריו הנחמדים ולכן יש מקום גדול לענ"ד לחלק שאר אירוסין מאיסור נדה דבנדה עיקר הנאמנות שלה להבעל משום דעושית מעשה גם לעצמה והבעל והיא נעשים בע"ד ואינם צריכים עוד לראיה וחזקה אחרת שטהורה היא והמעשה לבד סגי להבעל לסמוך עליו כמו כל בע"ד היודע בבירור שהדבר מותר לו ולא צריך להגיד בפיו כי מותר לו אבל בשאר איסורין כמו ספק דפסולי כהונה וכדומה דהנאמנות של המעיד לגבי אחר אף דגם הוא עצמו עושה המעשה רק מתורת עדות ולא מתורת בע"ד אולי צריך להעיד דוקא מפורש כי הדבר מותר לאחר והאחר שנצרך לעדותו לא יכול לסמוך על עשיות המעשה לבד ומאשר כי נכון אנכי עוד היום לדרכי ב"ה לא אוכל לעיין אף במקצת בדבר זה הצריך עיון רב ובאתי רק להעיר את כ"א אשר לפי דברי הרמב"ן יש מקום לחלק שאר איסורין מאיסור נדה אולם לפי שיטת כל הפוסקים גם בנדה נאמנותה לבעל לאו מתורת בע"ד רק מתורת עד אין מקום לדברי וגם לפי שיטת הרמב"ן לא בריר בעיני חילוק זה מאשר כי בעדות באיסורין לא בעינן דיני עדות ומהני גם עדות בכתב וכדומה ואין אנו צריכין רק לראיה דהדבר מותר וא"כ גם ע"י מעשה נתברר ההיתר ויואל כ"א להודיעני דעתו הגדולה בזה כי הדבר נוגע הרבה לדינא

יט) וכן הנני להעיר דלפי שיטת הראשונים המובאים בשעה"מ ה' איסורי ביאה פ' י"ח ה' ב' דזינתה באונס אינה אסורה לכהן מטעם זונה רק משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כמו שיראה המעיין שם. והנב"י מהד"ק ח' אהע"ז סימן ע' כתב דדוקא במה דכתיב בהך פרשה דלא יקחו איתרבו נשים לאזהרה ביבמות (דף פ"ד) אבל מה דלא כתיב בהך פרשה והוא לאו שאינו שוה בכל לא הוזהרה נשים וגם משום הלאו דלפ"ע יש מקום להקל להאשה ולסמוך על דעת הרמב"ן (בדף פ"ד) דיבמות והאמונת שמואל סימן י"ד דליתא בלאו שאינו שוה בכל: ויש לומר דטעתה בזה כנ"ל] וזולת זה כתב הג"א בפ"א דחולין המובא למטה דמשום לפ"ע אינו נאמן דאין חמיר כ"כ כמו דעושה גוף האיסור ולפ"ז אם נאנסה מאחד הפוסלים להנשא לכהן אין שום איסור רמיא על האשה רק על הכהן הנושא אותה לכן אינו דומה לאיסור נדה דהאיסור גם על האשה ובמה שעושית מעשה לעצמה יכול גם הבעל לסמוך ע"ז כמש"כ הג"א בפ"א דחולין סימן י"ד דאף אם עד אחד אינו נאמן בחזקת איסור בכ"ז אם בעצמו אוכל אמרינן דאינו חשוד לאכול נבילות ונאמן גם לאחרים אבל בפסולי כהונה אם היא אנוסה ואין האיסור חל על עצמה כלל ורק על הבעל אין לו לסמוך על המעשה שלה במה שנישאת לו כיון דהיא לא עשתה בזה שום איסור לגבי עצמה וצריכה להגיד דוקא מפורש כי היא מותרת לו בלי שום חשש ושאינה מכשילתו בשום איסור ומש"כ התוס' כתובות (ט') דאונס לא שכיח. הנה במקום שהספק שמא נאנסה בנידון של הרד"ך המובא בא"מ וכדומה שפיר כתבתי. עתותי בידי לעיין כראוי במה דאיתא בבכורות (כ"א ע"ב) כיון דאיכא איסורא אידועי הוה מודע לו דסמכינן על מה שלא עבר על לפ"ע דנחשב כמו שאמר לו מפורש ולפ"ז לדינא דאיכא לפ"ע גם דלאו שאינו שב"כ יש לומר דגם באנוסה יש לחשוב המעשה כמו אמירת ברי משום הלאו דלפ"ע אכן לפי מש"כ לעיל דיש לחוש דשמא טעתה בדין בכה"ג אכתי יש לדון בזה ומטרדתי הרבה והעצומה להכנת דרכי ב"ה לא יכולתי לצרף את כל דברי בכור הבחינה וכ"א יעבירם תחת שבט הבקורת בדעתו הגדולה ואם שגיתי הטרדה הגדולה במעל הזה. וה' יצילנו משגיאות ויאיר עיני בתורתו והנני דוש"ת הכותב מרוב טרדה בנו ותלמידו צבי הירש ראבינאוויץ חופ"ק מיטאווי יע"א: ב"ה יום ה' כ"ב שבט תרמ"ט קאוונא. אל כבוד בני יקירי הרב הגאון וכו' מו"ה צבי הירש נ"י

כ) מכתבך עם חדושי תורתך היקרים לנכון הגיעני. ולרוב נחת היה לי במה שראית להעיר בכמה ענינים בספרי ובדברים נכונים וראוין בעז"ה וכאשר הגיעני, בעת, שהנני עוסק בהדפסה ב"ה ע"כ לא היה לי פנאי לבא בארוכה בדבריך הנעימים רק בפרט אחד והוא במה שכתבת במכתבך השני באות א' להקשות על הנתיבות בסימן כ"ח ס"ק ב' שכתב לדון בהא דחייב חומש ואשם באכל נותר אף דלא הוי בר דמים זה הוא משום דקדושת הגוף שאני וע"ז הקשית מכריתות (דף כ"ג ע"א) ברש"י ד"ה בגסה כו' הנני להשיבך והוא כי יפה הקשית והנה עיקר דברי הנתיבות כן מבואר בתוס' ישינים לכריתות (דף י"ג) שם ותמהני על הנתיבות שלא הזכירם כלל ולכאורה יש לתמוה על התו"י מכריתות (דף כ"ג) דאמרו דליתי אשם על נותר ומתרצי דלית ביה ש"פ כו' ולדברי התוס' ישנים דשאני קדושת הגוף א"כ מה בכך דאינו ש"פ אבל באמת אינו קשה משום דאף דבקדושת הגוף מועלין אף דלא הוי בר דמים מ"מ בעינן דיהיה הנאתו שיעור ש"פ דמה שנהנה יהיה שווי' פרוטה ואז חייב במעילה אף דלא הוי בר דמים וע"כ הקשו שפיר דהא בעינן שיהיה בהנאתו ש"פ ואיך אמרו יש אוכל וחייב כו' והא בנותר דנתקלקל הבשר אין הנאתו ש"פ ומתרצי ההוא בגסה דאוכל הרבה יש בו שיעור ש"פ או בימות הגשמים דלא נתקלקל הבשר כו' אבל בקדושת דמים אף דהיה הנאתו ש"פ מ"מ כיון דלא הוי בר דמים כמו באוכל חמץ הקדש אין בו מעילה וכן הוא לשון הרמב"ם בפי' המשניות לכריתות פ"ה שם דחיוב מעילה בנותר הוא למי שנהנה ש"פ וזהו כמש"כ דהנאתו בעינן ש"פ

ומה שכתב רש"י בכריתות שם בד"ה בגסה ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו י"ל דכוונתו ג"כ דאף דהתם לא הוי בר דמים ואינם קרבים ע"ג המזבח מ"מ כיון דאם עלו לא ירדו ויש עליהם דין קדושת הגוף ע"כ מועלין בהו וכעין דברי התוס' ישנים אך מן לשון התו"י נראה דאף היכא דעלו ירדו ג"כ מועילין כיון דהיה כבר עליהם דין קדושת הגוף ע"כ מועלין גם עכשיו משום דקדושה שבהן היכן הלכה ושיטת רש"י הוא דדוקא היכא דעלו לא ירדו בזה יש חשיבות דין קדושת הגוף בהו דמועלין אבל היכא דעלו ירדו אין זה מקרי עכשיו בשם קדושת הגוף וע"כ אין מועלין בהו, וגם יש לומר דגם התו"י ס"ל כשיטת רש"י בזה דמיירי היכא דעלו לא ירדו וקיצרו בזה. ועיין בפני יהושע לקידושין (דף נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה המקדש בערלה כו' ובמהרש"א והובא בפני יהושע שם]. ונכונים דברי הנתיבות במש"כ דקדושת הגוף אין חיוב מעילה משום גזל הקדש אלא משום כפרה דהא חזינן דגם בנותר דלא הוי בר דמים דג"כ יש בו דין מעילה. וכמש"כ התוס' ישנים ג"כ כדברי הנתיבות וע"כ יפה כתבת לדון דבקדושת הגוף אין בו דין ממונא ושאני הקדש