אם יעקב ה

הקדמה

ישתבח הבורא, ויתרומם היוצר כל הנבראים ויצורים, העליון, ועיני אל יראיו, ברוך הוא שזכינו, לעסוק בתורתו, ולכל אחד, כפי שכלו ותשוקתו, נתן לנו, חלק בתורתו, ליגע ולעיין בה עד מקום שיד שכלו מגעת, והיא הנותנת כח ועוז לעוסקיה, ומנחלת העוה"ז והעוה"ב, וכתב בהקדמת ספר ב"ע דגם לצעירי התלמידים נתן רשות לחדש בה אחרי שיעמול בה בכל יכלתו ע"פ דרך הישר ודרכי רבותינו ז"ל בהקדמת אמיתיות, כאשר יעזור לו החונן לאדם דעה וכאו"א מחויב ללמוד ולעסוק בתורה בעיון ועמל בכל היכולת וכמו שמה"ת מחוייבים בלמוד תוה"ק יומם ולילה כן מחוייבים לעסוק בה בעיון ועמל ויגיעה. וע"ז תקנו בברכת התורה לעסוק בד"ת וכמ"ש הט"ז בא"ח סי' מ"ז ס"ק א' שהוא בעסק התורה בעיון היטב, וכן פי' השל"ה הק' הא דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, דמלאכה היינו עומק הפלפול כו' ע"ש, וכמו שבכל המצות צריך שיכוין ברעותא דלבא שעושה אותן לשם ה', וכ"ש בנדרים (דף ס"ב ע"א) ר"א ב"ר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן אל תעשם עטרה להתגדל בהם, מכש"כ בלמוד התורה שהיא המביאה לידי כל המצות צריך שיעמיק בה בכדי להכין כ"ד על בוריה, ובזה יבוא בזמן מועט ללימוד לשמה כמ"ש הרא"ש שלימוד לשמה נקרא ידיעת התורה על בורי', ועי"ז יתקים בו מאמרם (במ"ר בפתחתא דאיכה) המאור שבה מחזירם למוטב

והנה איתא במסכת אבות פ"ו מ"ב אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ומקשים המפרשים מה תועלת מהבת קול אחרי שאין שומע ממנו, ועוד הלשון שכל מי שאינו עוסק משמע נתינת טעם למעלה על ההכרזה או על עלבונה, אכן הדברים מבוארים שכל הפורש מן התורה אין מרגיש באהבה לעורר את נפשו בחשק פנימי ללימודה כמ"ש אם תעזבני יום יומים אעזבך, וכמו שבאכילה וכל תענוגי עוה"ז שכל המוסיף בהם נשתרש באהבה עד שקשה לפרוש מהם ולענות נפשו בפעם מן הפעמים, כן זה לעומת זה אהבת התורה שכל המוסיף להתעסק כה כן מתגבר חשקו תמיד וכן להיפך כמו שכל הפורש מעניני עוה"ז ומהדברים שאינם מוכרחים לו מעט מעט. עד שבמשך העת ההרגל נעשה לו לטבע שני ואינו מרגיש כלל אהבה גם להדברים המוכרחים לו [מצד מצותיו ית'] ומפאת נופו ובריאתו, כן לעומת זה בתוה"ק שכל הפורש ממנה נעשה לו ח"ו לס"ה עד שאמרו שנה ופירש יותר מכולם, שכמו מי שמוטל בערש דוי ימים רבים ונפשו ממאסת ממאכל תאוה עד כשרואה אדם האוכל נגד עיניו לזרה הוא לו, כן הפורש מה"ת מאבד את ההרגש מכל וכל שלא די שאינו עוסק בתורה מצ"ע אלא שמוסיף ברעתו לשנוא את העוסקים בה, והכל מצד שהתורה בכללה שפלה בעיניו ורחוק הוא מאהבת התורה, ע"כ בראותו לאותן שעוסקים בה ובפרט לחובר חבורים שלמותרות יחשב לו. וידוע שאמרו הטבעים שסביב וממעל להר סיני נשמעים במרומים גם עתה קולות מקולות שונות ופי' הז"י וז"ל ולהן לע"ד רמז ריב"ל שהקולות המה בכדי להזכירו מ"ת, וזהו הקול הקטן החוזר מהקול הגדול שנשמע במ"ת על הר סיני לעורר בית ישראל מתרדמותם עכ"ל, ור"ל כשיתעורר לאדם איזה הרגש, זהו מקול החוזר שנשמע מקול הגדול, והמשכיל שומר הרגש ההוא שלא להדיחו במשאת שוא, ובעניני עוה"ז רק להוסיף חילים להתגבר בעסק התורה ולרחם על ענים וב"ת: