דבר שמואל רמב

תשובה אם יתברר בעדים שמום זה לא נעשה בו אלא' אחר זמן המכר, דין זה דומה לההיא דסי' ר' סי"א וקפ"ו ס"א ע"ש. דכל עוד שלא ג"ד הלוקח שאינו חפץ בו חייב אפי' באונסין כיון שפסקו דמים ואף דבסי' רל"ב סכ"ב לענין מום משמע דאינו חייב אלא בגניבה ואבידה התם איירי לאחר גילוי המום דבעמוד והחזר קאי וברשות מוכר הוא, ולכך פטור מאונסין, ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה דלא גרע מש"ש כיון שברשותו הוא למוכרו ואפשר שישתכר בו כמ"ש הסמ"ע שם סקכ"ו בשם הלבוש אבל הך דסימן ר' איירי בנאנס קודם שג"ד שאינו חפן בו דחשבינן ליה ברשות לוקח וחייב גם באונסין דהוי דינו כשואל לדעת התוס' או כלוקח לדעת הטור והרא"ש ורש"י והרמב"ן ור"י והרמב"ם כנזכר בטור וב"י סימן ר' ע"ש ועיין פרישה שם שכתב דנ"מ בין שני הדיעות לענין אם הקדישו מוכר דלדעת התוס' הוי הקדש ולדעת הפוס' הללו לא הוי הקדש דהוי כמכור, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: מעתה כיון שלדעת רוב הפוסקים הוי כלוקח שפיר אית לן למימר דבין אם נאנסה מחמת מלאכה הראויה לה בין מחמת שינוי מהראוי לה חייב, דכיון דלוקח הוא ברשותיה קיימא לכל דבר ומזלו גרם ואפי' אי לא יהבינן ליה רק דין שואל כדעת התוס', מ"מ בנ"ד לא נפקא לן מידי דהגם שהלוקח יש לו רשות לעשות בבהמתו כל מלאכות הראויות לה והוי כשואל לכל מלאכות וממילא יצא לנו דאם נאנסה מחמתן פטור כדקי"ל גבי שואל בסי' ש"מ דאם מתה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, הנה הכא בנ"ד כבר כתב א' מהחכמי' הנ"ב ישצ"ו שהוגד לו מפי מגידי אמת שחולי זה שממנו מתה אינו מחמת מלאכה, ומ"ש א' מהחכמים ישצ"ו הא למה זה דומה לשומר שמסר לשומר וכו' לדידן לא דמי כלל דכיון שהוא לוקח ברשות עושה כל מה שעושה ואין לחייבו מטעם שהשכירה לאחרים אלא ממ"ש לעיל גם בענין הפירות לדידן חזי לן שאין צורך לכל האריכות הנ"ב ואפי' לצד שהיה מחזיר הבהמה הנז' לא היה מחזיר מה שנהנה ממנה ושאני אותם הדינים שבסי' ר"ז מנ"ד דהתם המוכר יכול לבטל המקח בעת שירצה וא"כ אין כאן מכר והו"ל הלואה ברבית, משא"כ בנ"ד שהמוכר אינו יכול לבטל המקח הו"ל קנין גמור ואין עליו שם הלואה כלל ואף שהלוקח יכול לחזור בתוך הזמן כשמחזירו שלם בלא מום מכח התנאי הא קי"ל דכ"ע שלא גילה דעתו שאינו חפץ בו הוי לוקח ומחייבין אותו באונסין וא"כ ה"ז דומה לההיא דמחזיר קרקע או בהמה ( כמ"ש הרב המבי"ן בחי' על הש"ע דל"ד קרקע אלא ה"ה בהמה ) מכח המום שמצא בהם הנז' בסי' רל"ב סט"ו דמ"ל מחזירה מכח המום שמצא בה או מכח התנאי שעשו ביניהם והרי התם בסימן רל"ב כתב הסמ"ע סקל"ג דמה שהחזיר הפירו' שאכל קודם שעלה המום הוא מטעם גזל ולא מטעם רבית וכתב הרה"ג בש' פ"א שדעת הסמ"ע עיקר, וכיון שאינו מחזיר אלא משום גזל, הכא בנדו"ד שהתנה בפי' שלא יחזיר מה שנהנה אין כאן משום גזל דכל תנאי שבממון קיים. ולענין הפשרה שעשו ע"י החכם שהיה דן אותם בתחי', עיין בכנה"ג סי' כ"ה הגה"ט אות ס' וס"א דמי שנתפשר עם בעל דינו מחמת פסק חכם שהיה מחייבו ואח"ך נגלה שהדין עמו: פשרה בטעות היא ול"ד אמר לו אלא אפי' טען דלא אסיק אדעתיה שיהיה הדין עמו אי הוי מילתא דעביד למיטעי נאמן, ומ"מ נרא' דאינו נאמן בהא דטעון דלא אסיק אדעתיה רק אם לא כתבו אפי' אם יתברר שהדין עמו אך אם כתבו שאפילו אם יתברר שהדין עמו כנדו"ד יש בזה חלוק, והוא שאם הזכיר להם הדיין החיוב ומפני זה עמדו ונתפשרו כשיתברר שהדין בטעות חוזר: וכמ"ש הרב מוהרפ"ת ז"ל סי' תרס"ג כי עפ"י הוראתו הוכרח לקבל עליו הפשר אמנם אם לא בירר להם הדיין החיוב, אלא שלפני התגלע עמדו ונתפשרו. הפשרה קיימת דאומדנא הוי שלא מפני יראת החיוב עמדו ונתפשרו ועי' להרב הנז' סימן ש"ט. ומעתה הדבר מסור ביד החכם שדן אותם תחי' כי ע"י היתה הפשרה והוא היודע מפני מה נעשית הפשרה ההיא, ומה שיפסוק להם הן לטוב הן למוטב כן יקום זהו הנרא' לענ"ד בזה, וצויי"מ החו"פ בסיון תרל"ה לפ"ק. הצב"י שמואל עמאר ס"ט. צט) זה מה שכתבנו על הפסק של דברו המובא לעי' בענין אם הרוב יכול לכוף את המיעוט הלא לאמונה שבבא לידינו פס"ד שסידרו חו"ר פאס ישצ"ו שבו הסכימה דעתם שמעשיהם של בני מרסייאנו בזה יש בו תיקון אפי' הוא נגד הכהנים והעם וראויים לכופם כיון שהם הרוב עלה על דעתינו לכתוב ההיפך מטעמים רבים אם מצד שראינו בעיני הלב שאין כוונתם אלא לקנטר לשכנגדם ולרדות בהם בפרך, ודברים אשר לא היו משיגים אותם מקדם, ישיגו אותם עתה באמצעות השררה, וראינו להרב הכנה"ג בסימן רל"א הגה"ט אות צ"א, שכל שניכר שכוונתם לקנטר ואינה לש"ש אינה הסכמה כלל והביא חבל נביאים דסברי מרנן הכי והם מוהריב"ל ומהרש"ך ומשפט צדק והרא"ם: גם שם אות צ"ב כתב בשם הרב משפט צדק. דאם המערער אומר שקי"ל בודאי שלשנאתו עשו מה שעשו והוא בדבר דאיכא רווחא להאי וכו' נאמן. גם בסימן הנז' אות ל"ג כתב בשם משא מלך דלשנות מן המנהג אפילו יחיד יכול למחות: ואם מצד שראינו להרשב"א ח"ג סי' ד"ש הביאו מר"ן בביתו הנאמן ביוד"ע סי' רכ"ח שכתב וז"ל, ואין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שיסכימו כולם: לא שיסכימו מקצתם, ואפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב. אלא כשהיתה במעמד כולם עכ"ל.