דבר אליהו (קלאצקין) ריג

ב"ק דנ"ד פסחים דכ"ג ודל"ז ודצ"א ותמורה ד"ט, המפקיד אצל הא"י כפירותיו. ג) ירוש' בענין סנדל המסומר. ד) ירוש' בענין ביטול יצרא דע"א. בענין חשש כלאים בלבישת האבנט שלא לצורך. ה) פסחים דע"ה למעוטי אבר מעיקרו ביצה דכ"ז דרחמנא אחשבה למלאכה, פסחים ד' ה' הבערה ללאו ולחלק יצתה, שבת דק"ו

סימן פט כשאמר שהגדי הוא לקרבן פסח ואומר שכיוון לשחוק, דברים שבלב. למעלה סנ"ט. חשש תקלה יומא דס"ו וסוף בכורות. בענין דיחוי בקדשים, זבחים די"ב אליבא דבן בתירא, שבת דקמ"ח. בקור הקרבן קודם שהקדישו למ"ד אין ברירה, נאמנות בעלים בכורות דל"א, ט"ז יו"ד סשכ"ג בענין שאלה בהקדש

סימן צ מנחות די"א ריבה שמנה עד ב' לוגין, העודף על הלוג הוי חולין ב) המכה את עבדו ומכרו כו'. ענין התראת ספק גיטין דל"ג, קודם מיתה יצא מרשותו, עור המת, אמ"ש סי"ג, גיטין דמ"ג וענין ק"פ כקה"ג

איזה תקוני טעות הדפוס בהספר "אבן פנה", דף א' הושע שהי' בינוני כו' צ"ל כמ"ש במד"ר במדבר פ"ב ד' מ"ה שנת תרמ"ז צ"ל תרמ"ה, תקע"ה צ"ל תק"ע, ד' נ"ח כשקרוין עבדים צ"ל משום דקאי התם אליבא דר' יהודה דקאמר אין אתם כו' דממילא מוכת הכי ר ד' פ"ב ויש אשר נוסף כו' צ"ל ע' יו"ד סקע"ט וי"ל דקמ"ל דשרי אפי' אותם שאינם מועילים ומכ"ש המועילים בסגולתם ד' ע' הטפי החצוני צ"ל היופי ד' פ"ו הגנ"י צ"ל כ"א הגנ"י ד' פ"ז שמהוראתם צ"ל שמהוראתם הקודם ד' פ"ח בב"ק ד"נ צ"ל ע' זבחים דס"ו

למלאות הגליון הנני מעתיק כאן ממה שביארתי לענ"ד ליישב הא דפרש"י ריש ברכות ד"ה דילמא ביאת אורו, שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, ועמ"ש התוס' וע' בעל המאור שתמה דא"כ למאי הוצרך לפשוט מהברייתא דהא גם במשנה מפורש זה ואי נימא דמצי לאוקי מתני' בהנך דלאו בני מחוסרי כפרה, כמו"כ הברייתא מצי לאוקי הכי, ולכאו' י"ל דמספקא להו בהא דכהנים לא קאכלי בתרומה עד שעת צה"כ אי היינו רק מצד ספק דבמא הוא יום עדיין וממילא תרומת פירות או בזה"ז למ"ד דהוי מדרבנן אפשר דקאכלי בביה"ש דהוי ספיקא דרבנן או דנימא דגזה"כ לענין זה דתלוי בצה"כ כיון דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא ילפי' מיתור הלשון ממ"ש וטהר דדוקא כדטהר יומא לגמרי (וכוונת התורה על הודאי וכמ"ש בסוטה דכ"ט ודאי טהור כו' וכמ"ש החו"ד), והגם דל"צ קרא למעוטי ספיקא כבר ביארו התוס' ביומא דע"ד דדוקא גבי תחלת הצהוב דכל שעה שוה ותמיד הם או בכלל גדולים או בכלל קטנים, משא"כ הכא דסד"א דסגי בשקה"ח, ולפום צד האיבעיא דדלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא בהבאת קרבנותיו, ממילא כדאינו מחוס"כ דסגי בהערב שמש (וכמ"ש במים יובא וטמא עד הערב) הדבר מוטל בספק אי ביה"ש הוי בכלל ערב, ופשט דא"כ לימא קרא ויטהר, שיטהר בהבאת קרבנותיו, משא"כ כדהוי טהר יומא שאיחור הזמן בא מאליו ודקאי על היום נופל לשון וטהר, וממילא מתיישב דלא מצי לפשוט מהמשנה ממה שהכהנים אוכלין בתרומתן משעת ק"ש וכן מהמשנה דנגעים דהעריב שמשו אוכל בתרומה (כקושיית התוס') דגם להס"ד פשוטא דדוקא אכילת קדשים הוי משיביא קרבנו כשמחוס"כ, ופשיט רק מדקתני ברייתא סימן לדבר צה"כ דאס"ד דמאי וטהר טהר גברא דממילא ליכא יתורא לענין דדוקא כדאדכי יומא לגמרי בצה"כ ומה שאינו אוכל בתרומה משקה"ח היינו רק מצד ספק יום ממילא היינו דוקא בתרומה דאו' וכן לענין ק"ש כשקרא דיעבד קודם צה"כ הדבר תלוי בהפלוגתא אי ק"ש דאו'. ועכ"פ אין נופל לומר דסימן לדבר צה"כ כיון דמה שאין אוכלין מקודם היינו רק מצד ספק בעלמא ובערב תליא מילתא כמו בכ"מ שתלוי בכלות היום אעכצ"ל דמאי וטהר טהר יומא ואתי קרא לומר דהכא גזה"כ דדוקא כדאדכי יומא לגמרי ודממילא גם לענין אכילת תרומה שנתמעט רק דאין כפרתו מעכבתו וביאת שמשו מעכבתו הוי ג"כ בזמן צה"כ וגם הוי גילוי מלתא דגם מ"ש עד הערב הוי הכי, וע' יבמות דע"ה דהך קרא ל"צ אלא לענין נגיעה ומשום דלענין אכילה ילפי' מקרא דובא השמש וטהר, ועפמ"ש מיושב מה שמקשין בהא דקאמר בשבת דל"ה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי, דהא אי ס"ל לר' יוסי דתרומה בזה"ז דרבנן וע' יבמות דפ"ב, הוי ספיקא דרבנן ועפמ"ש א"ש דגזה"כ דכדאדכי יומא לגמרי, ובלא"ה מיושב. ובירושלמי דספק קרא ק"ש צריך לקרות ממ"ש דהקורא קודם לכן לא יי"ח ועכצ"ל דהגם דתלי לק"ש בזמן אכילת תרומה מ"מ גבי זמן ק"ש הוי רק מטעם ספק יום ואולי הירוש' פליג, ועמ"ש בספרי אה"ר ס"א דגם אי נימא דשייך להעמיד בחזקת יום כדמשמע לכאו' בעירובין דל"ו אכתי שפיר מוכיח הירוש' משום דס' קרא איכא חזקת חיובא והקורא קודם לכן אין ידוע אם עבר עליו רגע א' בחיוב שלא נתחייב בק"ש קודם דהוי ודאי לילה ונתעוררתי ע"ז ממ"ש בחו"מ סע"ה דכשאומר איני יודע אם פרעתיך חייב גם כשהספק פרעון קדם להלואה, והשבתי דשאני התם דלענין חיוב דמי ההלואה אין נפקותא אם הי' ההלואה בקדימה או באיחור משא"כ חיוב ק"ש דלא תליא במה דקמי שמיא גליא אלא במה שנתחייב גברא מצד דין התורה ויש נפקותא אי אתחזק גברא בחיובא או שיש ספק שמא לא נתחייב מעולם. ועכ"פ ממילא אין חומר יותר בהקורא קודם לכן מס' קרא דעלמא

וע' מנחות ד"כ תד"ה נפסל מהא דס' חשיכה לא חולץ ולא מניח תפלין ולכאו' מוכח מזה ג"כ דל"ש להעמיד ביה"ש בחזקת יום דל"ל דהיינו מילפותא דמימים ימימה דהיינו דוקא כשהוא ודאי יום דכוונת התורה הוא על הודאי דוקא, דהא מדאינו חולץ ואינו עובר אז בעשה דושמרת ולא אמרי' שהוא בכלל המיעוט ימים ולא לילות משמע דחשיב ספק בעלמא, ועמ"ש התוס' בביצה דט"ו דההיא דיושב בביהמ"ד ותפילין בראשו נקט בלשון וקדש עליו היום דבע"ש מיירי וקמ"ל דשבת לאו זמן תפילין ויקשה לכאו' דהא בלא"ה לילה לאו ז"ת וכמ"ש התוס' מקודם עמ"ש הי' בא בדרך ושקעה עליו חמה דמיירי בחול, וא"כ לאו קדושת היום הוא שגורם מה שמניח ידו עליהן כו'. ועכצ"ל דמ"ש וקדש עליו היום היינו בזמן מוקדם יותר, ובפרט אי תוספת שבת דאו', א"נ לר"ע דנתמעט שוי"ט שהן גופן אות, ועמ"ש באה"ר ססי"ג לענין זמן קביעת שבת למעשר. ועפ"ז יש מקום ליישב לענ"ד מה שהקשה הש"א סמ"ג בהא דקאמר שם אי דלא מנטרא מאי אריא בראשו אפי' מחתן בארעא נמי דהא תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו', דלפמ"ש הב"י דאפשר דליכא איסורא בהנחת תפילין בשוי"ט ודמחיובא הא דקממעט לשוי"ט, שאני כששקעה חמה דאיכא איסורא להניח בלילה, ועפמ"ש מיושב כיון דממ"ש וקדש עליו היום עכצ"ל דקדה"י הוא שגורם ושלא שקעה חמה עדיין.