דבר אברהם - ג עא

לקרותו אב ואדרבא ש"מ מתדבר"י כוותי' כדס"ד דש"ס מעיקרא ואדר' כרוספדאי פליג ר"ת. ובאמת הב"ש אינו מסתייע מגוף הסוגיא אלא מדברי הרמב"ם (ועיין בפ"ב מאישות ה"ט ובמ"מ ונו"כ שם דק"ק מה שבין קטנה לקטן) וכיון שכן הרי נחזי דאין הדבר מוסכם כהב"ש ותלי בפלוגתא דרבוותא דדבר פשוט הוא דענין קטן מוליד מענין אחד הוא עם סוגיין דיבמות דבנים הרי הם כסימנים דגבי קטנה וכן מפורש בחי' הר"ן לסנהדרין ת"ל ואם ימצא קטן מוליד הוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' [היינו לחזור עליו] ואם הוליד קטן על צד הזרות הריהו מיד גדול דבנים הרי הם כסימנים וכדאיתא ביבמות עכ"ל. וכיון שכן אין ההלכה ברורה כלל כהמהר"ם והב"ש דהא איכא מרבוותא דפסקו כרב זביד, ולרב זביד בדלית לה שערות הוה רק ספק גדולה ולא עוד דברור הוא דזהו רק בקטנה ולא בקטן דאמרינן בסוגין לרב זביד ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפילו למ"ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן וא"כ בקטן דליכא צער לידה לא חיישינן לנשרו והוי ודאי קטן לר"ז. ואף דבא"א לבדוק נראה דאף לרב זביד סומכין על בנים מ"מ אמאי כתבו המהר"ם והב"ש דאין צריך לבדוק לכתחלה. ובר מן דין מצינו מפורש לחד מקמאי דקמאי דפסק כרב חסדא והוא בהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון שנדפס מקרוב מתוך כת"י צד קט"ו שכ' וז"ל והלכה קטן שקידש אין קדושיו קידושין ותם נשא אשה והוליד בנים ועדיין לא הגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אינו צריך ליתן גט וכשיגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אעפ"י שלא קדש ולא כתב כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, עכ"ל. הרי דסבר דקטן מוליד ונשאר בקטנותו והוא כרב חסדא. איברא דיש לדחוק דלעולם לא פסק כר"ח וסבר נמי דע"י בנים נעשה גדול והא דמוציא בלא גט הוא משום דעד כאן לא שייך למידן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשהבועל יודע בעצמו שהוא גדול ומצווה על בעילת זנות ויש לו תקנה ע"י כונה לקידושין ולכן אינו עושה בעילתו זנות משא"כ כשהוא חושב את עצמו לקטן שאין במעשיו כלום בודאי אינו מכוון לקידושין ואינה צריכה גט אפי' אם נתברר אח"כ שהי' גדול דכיון שהוא לא ידע מזה בשעת ביאה וסבור הי' שהוא קטן לא שייך לומר אאעבב"ז ולכן אינה צריכה גט**(הערה קטנה זו כבר הדפסתי בקובץ "יגדיל תורה" שנה שני' קונטרס כ"ח:)**. אבל מכפילות הלשון שנית ואין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה משמע להדיא אפילו דרו יחד גם אחר שנתעברה או שילדה דכבר ידע שהוא גדול (ודוחק גדול לומר דלאו כו"ע דינא גמירי דבנים הרי הם כסימנים וליכא חזקה ולא אנן סהדי ורק בנעשה בן י"ג ויום א' כו"ע ידעי דזה זמן גדלות) ומוכת דפסקו כר"ח

היוצא מזה שהדבר תלוי באשלי רברבי ולא כמו שהחליט הב"ש בפשיטות ולא עוד אלא דאף מהרמב"ם לא מוכח דקטן אינו מוליד בהחלט, דכל הוכחת הב"ש היא רק מזה דפסק כרב כרוספדאי דכל ימיו של גן סורר ומורה אינן אלא ג"ח משהביא שתי שערות שראוי להיות אב בהכרת העובר ולרב חסדא הן צ"ל או דפליג אעיקרא דדינא דתדבר"י דבן ולא אב (ורק בן ולא איש אית ליה כבמתני' וברמב"ם שם (פ"ז מממרים ה"ו) כתב הא למדת שאם הקיף השער כו' קודם שישלים ג' חדשים ה"ז פטור, וצע"ק היאך נלמד זה ממה שלפניו), או דלא סגי לי' במאי דראוי לקרותו אב עד שיהא אב בפועל כמש"ל. אבל גם זה אינו מוכת דכמו דמשני הש"ס דלא סגי בתרי ירתי ותילתא לראוי לקרותו אב משום דרוב נשים יולדות לט' ה"נ לר"ת רוב ככל הקטנים אינם מולידים ואין ראוי לקרותו אב משום מיעוטא דמיעוטא (והשתא לא צרכינן למימר דר"ח פליג אדר' כרוספדאי) ומעתה אין יסוד כלל לדינו של הב"ש, ואם נבוא לדון מבנים הרי הם כסימנים בסוגיין ונאמר דבסתמא נאמרה בין לקטנה בין לקטן או נאמר ללמוד מקטנה הריהו מוגדר כבר בפלוגתא דרבוותא לכל חד כדאית ליה. ועיין במ"מ פ"ב מאישות ה"ט דסבר דלדעת הרמב"ם קטנה שילדה לפני י"ב ויום א' נשארה קטנה וזה כר"ח בקטן

ויש בסוגיא דסנהדרין עוד שיטה אחרת והוא בחי' רבינו יונה שם דאף ר"ח סבר דקטן שהוליד נעשה עי"ז גדול דבנים כסימנים ומ"מ אין בנו נעשה בן סו"מ שנאמר לאיש בן ולא לבן בן דבעינן שיהא איש קודם לשיוליד בן והכא הי' קטן קודם לזה וגדלותו ואבהותו באים כאחת ורבה סבר דקטן אינו מוליד אא"כ היו לו ב' שערות קודם לזה והבנים יורו על אותן שערות וכיון שכן כבר הי' איש קודם לכן שכבר הביא סימנים וזוהי עצה עמוקה ונפלאה שלא יחלוק ר"ח על כללא רבא דבנים הרי הם כסימנים זה מתאים לדינו של הב"ש אבל לכשתמצי לומר בטעם מחלוקתן נמצא דפלוגתתן היא כעין דרב ספרא ורב זביד בקטנה ורבה כרב זביד ואם הלכה כרבה נראה דשייך לשאול ע"ז ונבדוק כמו לר"ז ונמצא דבאיכא לברורי לכתחלה מבררינן וגם זה שלא כדברי הב"ש

סוף דבר שדינו של הב"ש אינו מבורר כלל וצע"ג. כל זה רשמתי לע"ע כהערה והדבר צריך תלמוד

ו) דף ט"ז ע"א תוד"ה בני גרות אני מעיד לכם דכשרים אף לב"ש. וא"ת לשמואל דמספקא לי' בהאשה רבה אי קידושין תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשרה דמיד שקדשה פקעה לה זיקה כדאמרינן בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין הייבום, וי"ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם