דבר אברהם - ב סו

אידי ואידי בכסף הוא נקנה ואפילו לר"ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת מ"מ זהו רק לרבנן אבל לר"ש כו"ע מודו דס"ל ד"ת מעות קונות והכא הרי אליבא דר"ש קיימינן. וכ"ת דאכתי קשה במתנה דלא שייך כסף, הרי זה יקשה גם להמקשן דמה"ת אין משיכה והגבהה ולדעת הרמב"ן בשמ"ק ב"מ שם גם במתנה לא מהני וע"כ יקנה בחצר ובשוכר מקומו

ג) עוד כתב כ"ג, במה שפלפל בסי' ב' לענין שהיי' בסימן שני בעוף לסברא שכ' רש"י דמשום דכולה חדא שחיטה היא, נמצא כזה בהא דמבואר באו"ח (סי' תקפ"ז ס"ג) יעו"ש, והדבר ברור שגם להיפוך אם היתה תחלת תקיעה כהוגן וסוף תקיעה בפסול גם כשהי' תחלת תקיעה בהכשר שיעור תקיעה לא יצא יד"ח לדעה הראשונה, ומוכרח כסברת רש"י ז"ל משום דכולה חדא תקיעה היא עכ"ל. ולענ"ד אין זה דומה כלל דהתם לאו משום דכולה חדא תקיעה היא הפסול שבסוף פוסל את התחלה, אלא דכמו שיש סדר ואופן ידוע לתרועה שהיא יללה או גניחה ה"נ סדר התקיעה הוא פשוטה עם תחלה וסוף אבל תקיעה שאין בה תחלה וסוף אין כאן אופן התקיעה כלל, משא"כ בשחיטה דבודאי לא שייך לומר בה דכ"ז שלא נעשה גמר ולא סילק ידיו אין כאן שחיטה עדיין שהרי בשחט ישראל רוב וגמר עכו"ם כשרה, יעוי' בש"ך (סי' ב' ס"ק כ"ז) ואין להאריך בזה

ד) עוד כתב כ"ג וז"ל במה שמחלק בסי' ג' אות ו' גזילה מהפקר לענין קנין אג"ק דבהפקר לא הוי קנין משום חסרון אמירת קני באגב ובגזילה הוי קנין ולא הוי חסרון מחמת אמירת קני והביא ראי' מקנין משיכה דצריך לומר ג"כ משוך וקני ובקנין גזילה אין זה חסרון, לפי דבריו יהי' מוכח גם בהפקר ג"כ הא מהני קנין משיכה אע"ג דליכא אמירה, ואם יאמר היכא דליכא בעלים לא מעכבת אמירת קני א"כ גם באג"ק י"ל כן, עכ"ל כ"ג. ולענ"ד אין וו השגה כלל, דמש"כ דגם בהפקר יהא מוכח דמהני אג"ק כי היכי דמהני משיכה בלא אמירת משוך וקני ובע"כ משום דבליכא בעלים לא מעכבא אמירה אינו נכון, דודאי שאני אמירה דמשוך וקני מאמירת קני באגב, שהרי כמו"כ כתב שם הקצוה"ח עצמו דאף דהפקר לדעתו נקנה באגב זהו רק בצבורין דלא בעי למימר קני באגב אבל באינן צבורין דבעי למימר קני באגב לא קני בהפקר דמאן אמר לי' קני באגב ומ"מ במשיכה הרי קונה אע"ג דליכא מאן דאמר משוך וקני, ופשוט הוא דשאני אמירת משוך וקני מאמירת קני באגב, דאמירת משוך וקני הוא רק משום קפידת הבעלים בעיקר ההקנאה דכל זמן לא אמר לו קני אינו יכול לעשות קנין בשל חבירו שלא מדעתו ומשו"ה אינו צריך שיאמר לו דוקא קני במשיכה אלא בדאמר לו בסתמא קני נמי סגי וכן במשך בפני המוכר א"צ שיאמר לו דחזינן דניחא לו, ומשו"ה בהפקר דליכא קפידת בעלים דמעכבא מלקנות שפיר קני גם בלא אמירה, משא"כ באמירה דקני באגב דנראה שהיא עכוב בגוף הקנין ולא רק ברצון ההקנאה שהרי צריך לפרש לו דוקא קני באגב אבל קני סתמא לא מהני ובלשון קני עם נחלקו הפוסקים וכן גם בקנה לפניו ואפילו פירש לפניו הקונה שהוא קונה אג"ק לא מהני דבעינן דוקא שהמקנה יאמר כן, הרי חזינן דאפילו כשאין עכבת המקנה מ"מ בעינן אמירה דוקא, ולפמ"ש בספרי דבצבורין דלא בעי אמירה הוא משום דסתמא כאמירתו דמי הוי כאומדנא דמוכח דחשיב כדיבור בכ"מ, משו"ה בהפקר אינו קונה דאף דאין עיכוב המקנה מ"מ אמירה מיהא ליכא ואין כאן דעת אחרת מקנה. ואנכי נסתייעתי מאמירת משוך וקני לאמירת קני באגב רק לענין גזלן, דבגזלן ודאי דאיכא בעלים המעכבים עיקר ההקנאה הרי קשה גם מחסרון אמירת משוך וקני דהאיך אפשר שיתפוס קנין בנכסי חבירו שלא מדעת הבעלים, ובע"כ לומר דכיון דגזלן אינו קונה אלא לאונסין והוא לטובת הבעלים חשבינן לי' כאלו פירש הנגזל משוך וקני דמוכחא לנו דעתו שבודאי מקנהו לענין זה, וא"כ ה"נ בקנין אגב חשיב כאלו אמר הנגזל קני באגב לאונסין וסתמא כפירושו, וכן כתב גם הנתה"מ (סי' ר"ב) יעו"ש. ואפילו לפי דרך הראשון שכתבתי בספרי שם דמשו"ה מהני משיכה דגזלן משום דבגזלן לא בעינן קנין גמור אלא מעשה הוצאה כזו שאם עשה במכר באמירת הבעלים הי' קונה, ג"כ יש לדחוק דאע"ג דאמירת קני באגב הויא חלק מתנאי הקנין עצמו מ"מ חשיב מעשה קנין בגזלן כיון שאין כאן אלא חסרון אמירת הבעלים ובמעשה דידי' לא חסר כלום ואין להאריך בזה

ה) עוד כתב כ"ג דמדברי השמ"ק ס"פ המפקיד (דף מ"ג ע"ב) נראה דתמורה אינו חל במחשבה, שכתב לתרץ הא דלא אמרינן גבי פיגול להתחייב מלקות משום דבמחשבתו איתעביד מעשה משום דפיגול הוי במחשבה, וא"כ בתמורה דלקי ע"כ מוכח דלא מהני במחשבה, עכ"ד. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל, דשאני פיגול דהוא חל רק במחשבה ולא בדיבור, ואפילו פיגל בדיבור אין הקרבן נפסל מצד דיבור פיו אלא מצד מחשבתו שבאותה שעה כדכתיב לא יחשב דעל מחשבתו קפדה תורה ולא על דיבורו כמבואר להדיא בלשון השמ"ק שם וז"ל שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שע"י כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע ע"י דיבור אלא ע"י המחשבה עכ"ל, משא"כ בתמורה דאפי"ת דחל במחשבה מ"מ בדיבור נמי חל וא"כ משכחת לה דלקי כשהמיר בדיבור. וכ"ת דאכתי לא משכחת מלקות בממיר, משום דאפילו כשממיר בדיבור איכא נמי מחשבת הלב בהדי' ומחשבה זו קדמה תמיד לדיבור וא"כ חלה כבר התמורה ע"י המחשבה והלכך גם אדיבורו לא ילקה שלא הוסיף בדיבורו כלום שכבר נעשית תמורה לפני זה ע"י מחשבתו, וכעין זה מבואר ברי"ף ס"פ ד' מיתות לענין הקצת שפתים דמגדף, ז"א חדא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא וחל ע"י הדיבור ועוד דאפי"ת דבחישב בלבו להוציא בשפתיו כשהוציא אח"כ תל גם מצד המחשבה כיון שנתקיימה לבסוף מחשבתו כמו שצידדתי בספרי סי' ס"ז אות ט"ו ובהשמטות בארוכה מ"מ משכחת לה כשהתנה בהדיא שלא תחול התמורה ע"י מחשבה אלא ע"י דיבור. ועוד יש לי לומר מילתא חדתא דאפי"ת שחל התמורה גם מצד המחשבה שבשעת דיבורו מ"מ לוקה אדיבורו, ובזה יתבארו דברי השמ"ק בתמורה (דף ד' ע"ב) שהביאו גם כ"ג. דאמרינן התם בתמורה ומאי שנא ממיר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה, וכתב עלה השמ"ק בשם גליון וז"ל תימה לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה עכ"ל, ומזה מוכח נמי דתמורה לא חל במחשבה דאל"כ ליכא לשנויי שאני מקדים תרומה דאיתי' במחשבה. והנה בטעמא דמילתא דתמורה אינה במחשבה אע"ג דכל הקדש איתי' בגמר לב מטעם נדיב לב כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב), נראה לכאורה עפימ"ש בשו"ת ושב הכהן (סי' י"ח) דהא דמהני בהקדש מחשבה הוא דוקא במקום דליכא איסורא בהקדשו דהוי נדיבות לב אבל במקום דאיכא איסורא אין מחשבה מועלת אלא דיבור וה"נ תמורה דאיכא איסורא לא מהניא מחשבה. אמנם לפ"ז קשה דא"כ במקדים תרומה לביכורים דאיכא ג"כ איסורא נמי נימא הכי דלא תיהני מחשבה דהא דין תרומה לענין מחשבה כהקדש. אבל זה פשוט ניחא עפימ"ש בספרי סי' ט"ז אות ט"ו שאין דברי הושב הכהן שייכים אלא בקדשים דמחשבה דידהו ילפינן מנדיב לב להכי בעינן שלא יהא איסור בדבר דאל"ה לא שייך ע"ז נדיבות לב לעבור אאיסורא, משא"כ בתרומה דמחשבה דידה ילפינן מונחשב אין מקום לחלק כלל בין איכא איסורא לליכא איסורא, ולכן גם במקדים תרומה לביכורים דינא הכי ומהניא מחשבתו אע"ג דעבר אאיסורא, ואי דתקשי לפ"ז מסוגיא דשבועות דאמרינן התם דתרומה וקדשים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין מחשבה דלא למילף חולין מינייהו ולהשמ"ק שהם חלוקים בדיניהם במקום איסורא א"כ לא הוו ב"כ הבאים כאחד כמו שדחיתי בספרי שם מטעם זה לדברי הושב הכהן, י"ל דהשמ"ק קאי בשיטת רש"י שם דתרומה דאמרינן התם היינו תרומת המשכן והוא נמי מנדיב לב דכתיב גבה ושוה היא לקדשים דלא מהניא מחשבה במקום איסורא ושפיר הוי ב"כ הבא"כ, משא"כ