דבר אברהם - ב קלז

כנס"י (ס' י"ד) והחת"ס בכ"ד, ובתרייהו נגררתי, ותו לא מידי

ט) עוד כתב כת"ר על מה שכתבתי באות ז' באם עשה העכו"ם משיכה בלא כסף והי' עמה קנין המועיל מדד"מ דדד"מ מועיל להפקיע והוי כהפקר וממילא מהני משיכה לכו"ע, לפמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א) דבמקום דליכא כספא משיכה קונה בא"י לד"ה, וכ"ה באו"ז שנדפס בירושלים תוב"ב מס' ב"מ (דף מ"ח) ומובא משמו בשו"ת מהר"ם בר ברוך ח"ג (סי' קנ"ג). וע"ז כתב כת"ר דלפי דעתו רוב השיטות מבוארים דדד"מ הוי רק דרבנן ולכן אינו מועיל הקנין שמדד"מ וכן הקנין סיטומתא שהוא רק מדרבנן כמבואר בש"ם ב"ק (דף צ"ו ע"א) דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן, וא"כ לא יצאה מעולם הפרה מרשות הישראל שתהי' כהפקר כי היכי דתועיל בה משיכה, וכן גם לא יועיל סיטומתא שהוא קנין דרבנן, וכמש"כ התומים (סי' קכ"ג) דאגב אינו קונה בא"י, זת"ד כת"ר. אבל לפי המבואר למעלה עדיין לא הראיתי לדעת שרוב השיטות מבוארים דהוי דרבנן, וכת"ר הכביד את ידו רק במה שהחליט דהלכה כראבי"ה דדד"מ שייך רק בקרקעות, אבל לפ"ז הן עדיפא הו"ל לכת"ר לומר דגם תקנתא דרבנן ליכא הכא אמנם גם בזה כבר אמרתי למעלה דאדרבא חזינן דנסתם בשו"ע להיפוך כמש"ל. אולם ב"ה מצאה ירו להשיגני במ"ש שם באית ז' לענין דדד"מ מועיל רק להפקיע וא"כ הוי כבהמת הפקר דחייבת מדרבנן מיהא, וכתבתי דלזה מועיל כבר קנין סיטומתא דרבנן [דלאקנויי קאימנא התם לומר דהוי רק דרבנן אפילו לרבנו יונה], וע"ז יאמר כת"ר דבעכו"ם ליכא קנין דרבנן. והנה כבר הזכרתי בעצמי באות ח' מדברי האו"ת ושרבים חלוקים עליו בזה. וכת"ר יאמר עם מכתבו שהאו"ת מביא ראיות לזה, אבל באמת אינו כן וכל ראייתו היא רק ממה שלא נזכר בראשונים קנין אג"ק לענין בכורה, ובאמת כבר הראה הקצוה"ח שם (סי' קכ"ג סק"ו) שרבנו ירוחם (ח"ב נתיב כ') הזכיר להדיא שיקנה לכותי באג"ק והזכירו גם כת"ר, וכן הוא ברמזי הרא"ש פ"ק דבכורות, עמד עליהם בשי"ת ושב הכהן (סי' ד') יעו"ש, ומצאתי בתשו' הרשב"א ח"ג (סי' ס"ט) לענין גביית שטר מנכסי עכו"ם שכ' וז"ל אם ראובן זה גבה מטלטלין מן העכו"ם הדין עם ראובן כו' אי דד"מ לא דינא מטלטלין לא נשתעבדו לו לשמעון דאפילו בדינינו לא נשתעבדו להוציא ממי שמכר או שנתנן לו אא"כ כתב לו מטלטלין אגב מקרקעי עכ"ל, ומשמע קצת שאם כתב מטלטלין אג"ק היה מהני גם בעכו"ם. ועיי' בט"ז יו"ד וסי' ש"כ סק"ח) ובחי' הגרשוני על הט"ז וסי' קל"ב סק"ח) ועיי' תוס' ב"ב נ"ד. וכן חלוקין בזה על התומים האחרונים ז"ל באו"ח (סי' תמ"ח) היינו המח"ש בשם א"ש והח"י והמק"ח וכ"ה בלב"ש הל' בכור והקצוה"ח הנ"ל ועוד מהאחרונים ז"ל, וגם לענין סיטומתא מבואר במ"ב (סי' צ"ז) מובא במג"א שם דמהני בעכו"ם וכ"ה עוד בהרבה מאחרונים ז"ל לא אחשוב כרוכלא ואיזול. אמנם בסמ"ע (סי' ס"ו סק"א) כתב דקנין דרבנן אינו מועיל לכותי, אבל הש"ך שם (ס"ק פ"ה) חלוק עליו, ויעוי' בנתה"מ שם. ומה שהקשה באו"ת דמ"ש ממעמ"ש דלדעת ר"ת לא תקנו בגוי, יש לתרץ בפשיטות דשאני מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא והבו דלא להוסיף עלה כמבואר להדיא ברא"ש גיטין האי טעמא, והיינו משום שאינו מעשה קנין כלל אלא דיבור בעלמא משא"כ סיטומתא דהוי מיהא מעשה קנין כל דהו וחז"ל תקנוהו לקנין. ומה שהעיר כת"ר מב"ק נ"ו כבר נזכר בקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק ל"ב). אבל לענ"ד אין מכאן שום פירכא דהתם רק תקנתא לחוד היא לתועלת הלוקח ולכן לגוי לא עבדינן אבל קנין שאני דכיון דחכמים תקנוהו לקנין הוי לכו"ע, דלאו לתקנת הגוי הוא תמיד דקנינים זימנין הוו להנאת החוכר וזימנין להנאת הלוקח, ופשוט הוא

י) עוד כתב כת"ר על מה שבקעתי לי נתיב חדש ליישב את הסתירות אשר נפגוש בראשונים ז"ל בענין קנין דרבנן אם הוא מועיל לדאורייתא, וכתב כת"ר דמה אענה לדברי התוס' סוכה (דף ג' ע"א סוד"ה דא"ל) שכתבו וז"ל וצ"ל דאיצטריך התם לאתויי היכא דב"ה מחמירים מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפילו דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים עכ"ל, והתם לא שייך לא קנין ולא מנהג עכ"ד

הנה באמת ידידי מעכ"ת הן אין דבר זה נוגע אלי, דעיקר החקירה היא רק לענין קנינים אם מועילים הם לדאורייתא אבל בשאר דיני ואיסורי דרבנן אין ספק שנשארו רק דרבנן ולא נפקע דין התורה, ודברי התוס' תמוהים מאד וצריכים ביאור אליבא דכו"ע, והגע בעצמך שחט ונעשה בשחיטה פסיל דרבנן אטו בטל מינה גם שם שחיטה דאורייתא והאוכל לוקה משום נבילה, והרי גט פסול מדרבנן לא בטל מיני' תורת הגט דאורייתא ואם נתקדשה צריכה גט משני, והוא דבר פשוט שאין להאריך בו

ושמעתי בשם ידי"נ הגאון מוהר"ר אלי' בריך קאמאי נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מיר שעמד על דברי תוס' אלו וביאר דדבריהם שייכי רק לענין סוכה דפתיך בה דינא דממונא דבעינן שלכם ומשו"ה כשרצו רבנן להחמיר עליו שלא יצא גם ידי חובת סוכה דאורייתא הפקירו את הסוכה בהפקר ב"ד ואינה שלו וממילא אינו יוצא כלל. אבל זהו רק מדרך הפלפול ואין הדעת מקרבתו לקישטא דמילחא. ולכאורה הי' עילה על הדעת לומר דה"ט משום דכיון דרבנן אסריה לישיבה כזו ששילחנו בתוך הבית אין זו כבר דרך דירה וממילא אינו יוצא כלל, אבל אינו נכון בעיני, ועוד דאכתי מה נענה להא דברכות בהטה וקרא דנראה דהתוס' מפרשי דגם התם איני יוצא כלל ידי חובת ק"ש. [וזוהי נמי תשובה לדברי הגאון ראב"ק נ"י שהזכרנו]. ואולי י"ל דהכא אינה חומרא דרבנן שבאה רק להוסיף על ד"ת שישב בישיבה גמורה אלא דאיסורא העילי עלי' מדרבנן שלא ישב ושולחנו בתוך הבית, ואפילו כשא"א לי בענין אחר ויתבטל ממצות סוכה לגמרי נראה שאסרו לעשות כן ומוטב שלא ישב כלל בסוכה משישב ושולחנו בתוך הבית, וכן בק"ש מבואר בשמ"ק ברכות (דף י"א.) דבהטה וקרא איכא דררא דאיסורא שמא יקבעו אחרים הלכה כב"ש ואפשר דאתי אינש לידי ביטול ק"ש דאי לא מצי מיטה לא קרי ק"ש, וכיון שאיסור דרבנן זה רביץ על קיום המצוה הי"ל כמהב"ע יעדיפא עוד מינה דע"י אותה מעשה המצוה גופה וקיומה היין עובר העבירה. ועיי' בשמ"ק ברכות שם שכ' דקנסיהו שלא לנא יעו"ש, ועיי' פסחים (דף ל"ט ע"ב ובתוס' חולין (קמ"א) ודחוק הוא וצ"ע

יא) ובסוף מכתבו יאמר כת"ר על מ"ש דכל קניני המנהג וכן קנינים דרבנן שנהנו כבר על פיהם נעשים כשל תורה כחליפין שהיא סברא חדשה ומעולם לא נשמע קרן שביבנה בדרך זו. ואף שתמכתי את יסודיתו בדברי הירושלמי שכל עיקרו של קנין חליפין נשתנה לפי המנהג בכ"ז לא יקבלהו כת"ר לסייעתא. הנה עתה אתפאר עליו כי דרכתי ב"ה במשנה הישרה ומה רחב לבי להוכח כי לא תעיתי ח"י בדרך השכל ורק בהגיון ישר ובריא תמכו אשירי, כי אחרי שנדפס ספרי הראני חכם א' שיסוד הזה נמצא מפורש כמעט בתורתן של ראשונים ז"ל והוא בחי' המהרי"ט לרי"ף קדושין פ"ק ד"ה והא דאמרינן למעוטי חליפין וז"ל שהסידר קנין לעצמי שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרינן האי סיתומיתא באתרא דרגיל' למקני בה קניא והאי סידרא כלי נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' לקיים כל דבר עכ"ל, הרי לנו מפורש דהיינו חליפין והיינו סיטומתא וליכא בינייהו ולא מידי, וב"ה שכוונתי לדעת רבנו הגדיל ולא תעיתי ח"ו בהוראת שכלי בדרכי המובן וההיקש

והנני חותם בברכה חמה כי יאריך ד' ימיו וינוב בשיבה טובה, יחזק כחותיו לעבודתו ותורתו כאמור וקוי ד' יחליפו כח כברכת ידידו מוקירו ומכבדו: