דבר אברהם - ב י

מקדימין למצות, והתם איירי מתחלה גם במילה שלא בזמנה ואולי י"ל דמילי מילי קתני שהרי אין דרכו להביא דבר שאינו מפורש בש"ס, ומתחלה דאיירי לענין לילה הזכיר גם שלא בזמנה כת"ק דראב"ש ביבמות (דף ע"ב:) ואח"כ סתם שכל היום כשר למילה כלשון הברייתא פסחים (דף ד':) ואפשר דלענין שלא בזמנה סמך על מ"ש בהלכה ב', אבל דחוק הוא וצע"ג. וכן העירני חכם א' ממ"ש האו"ז הל' מילה וז"ל תניא בתוספתא דמס' שבת כו' ותינוק שעבר זמנו ושאר כל הנימולין אין נמולין אלא ביום ראב"ש אומר כו' שלא בזמנן מלין אותו בין ביום בין בלילה כו' ונ"ב דהלכה כת"ק דגם שלא בזמנו אין נמולין אלא ביום כו' הא למדת הלכה למעשה דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום. והשתא דפרישנא שהיא ביום נוהגת כל היום כדתנן בפ' הקורא את המגילה למפרע ולא מוהלין בלילה ותנן בסיפא זה הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, והא דמהלינן בשחרית היינו משום זריזין עכ"ל, הרי דגם במילה שלב"ז כתב דליכא חלא מצות זירוז באותו יום מיהא. ואינני רואה למה הביא ממרחק לחמו והרי גם ברמב"ם נאמר ענין זריזין מקדימין אחרי שניהם. וכמ"כ באו"ז י"ל דאין זה מוכיח כ"כ ומילתא באפי נפשה היא, דהא אכתי לא השמיענו האו"ז גם במילה בזמנה שמצותה כל היום ושיש מצות זירוז, וצ"ע

וסי' שלום וברכה לכתר"ה כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה

סימן ג

לכבוד הרב החו"ב וכו' מוהר"ר יצחק יהודא שפירא נ"י ד"ץ דק' סמילאוויטש. שלום וברכה

אחד"ש. מכתבו עם הערה על ספרי הגיעני ונאבד ממני, לכן הנני להשיבו רק ע"פ הרשום בזכרוני שעמד על מה שכתבתי בסי' ל"ג דמילה שלב"ז קודמת למילה בזמנה היכא דאפשר למול שניהם בו ביום ולא דיינינן בזה תדיר ומקודש כמ"ש האחרונים ז"ל, משים דבמילה שלב"ז הוא עובר באיחורה בעשה ומילה בזמנה כל היום זמנה הוא ואינו עובר בכלום. וע"ז כתב כ"ת דבפ' כל התדיר חשיב כל הקרבנות דתדיר ומקודש קודם ולא מצינו חילוק בדבר שזהו דוקא כל זמן שלא עברו על האינו מקודש ג' רגלים שאינו עובר בכלום אבל אם עברו על האינו מקודש ג' רגלים שעובר עליו בכל יום בבל תאחר אין המקודש קודם לו, ומשמע דבכל גווני מקודש קודם אף שבאיחורו אינו עובר בכלום ובאיחור האינו מקודש הוא עובר בבל תאחר, אלא ודאי דכל שהוא מאחר בשביל המקודש שיש לו דין קדימה ע"פ דין אינו עובר בב"ת וה"נ לכי תדחה מילה שלב"ז מפני זו שבזמנה לא יעבור בכלום

הנה במ"ש שכל שמאחר בשביל הקדמת המקודש אינו עובר השבתי כבר לחכ"א שהעיר ג"כ כדברים האלה וסמך א"ע על מ"ש התוס' שבת (דף ד' ע"א ד"ה קודם) לענין רדיית הפת קודם שיבוא לידי איסור סקילה וז"ל דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו עכ"ל, והסתייע ג"כ ממ"ש המ"א (סי' י"ג סק"ח) דכיון דאינו יכול להטיל ציצית בשבת אינו עובר. וע"ז השבתי לו שאין הנידון דומה לראי' כלל, דהתם נמי כי הדביק פת בתנור ונאפה יש כאן איסור סקילה אלא דלא מיחייב ולא עבר אאיסורא כל שלא התירו לו חכמים לרדות משום דאנוס הוא מתק"ח ואונס רחמנא פטרי' וכן גם בציצית, וה"נ בנ"ד אלו אמרה תורה או שתקנו חז"ל דזו שבזמנה קודמת שוב לא הי' עובר על שלב"ז דאנוס הוא, אבל אנן הרי על עיקר זה אנו דנין אם באמת הדין כן שיהי' המקודש קודם או לא, פ"ז בודאי נימא דבמקום ביטול עשה לא אמרינן דמקודש קודם להביא את זה לידי ביטול עשה בכדי שידון אח"כ כאנוס, ואדרבא היא הנותנת להקדימה, ופשוט הוא

ובמ"ש שלא מצינו חילוק בין עברו על האינו מקודש ג' רגלים ובין לא עברו ובכל אופן מקודש קודם, הנה ערבך ערבא צריך וגם שם אני אומר דבמקום שזה יעבור בב"ת באמת אין המקודש קודם. ונהי דבכהן המקריב קרבן ישראל יש לפקפק עוד, אבל בכהן המקריב קרבן שלו שעברו עליו ג' רגלים בודאי שיש לו להקריב תחלה את זה שעובר עליו בב"ת ואע"פ שיש מקודש ממנו. אולם יש לי לדון בעיקר הדבר אי משכחת לה כלל שיעבור בב"ת ע"י איחור ההקרבה. דהתוס' בחולין (דף כ"ב ע"ב ד"ה והביא) כתבו וז"ל וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול האיך יכול להקריב וי"ל כו' א"נ כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו עכ"ל, וכ"כ רש"י בחולין (דף, קל"ט ע"א) וז"ל דמיחסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה עכ"ל, הרי דבהבאה לעזרה לחוד כבר מיפטר מידי נדרו וממילא לא יעבור עוד בבל תאחר בין אם יקריבו הכהן היום בין אם לא יקריבו ונמצא דמאיחור הקרבתו אין גרם לאיסור ב"ת. אך הגרעק"א ז"ל בגליונו העיר לשום עין למ"ש המל"מ (פי"ד ממעה"ק הלכה ה') ומשם נראה דדעת הרמב"ם ז"ל אינה כן, שכ' מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, וכתב ע"ז המל"מ דדקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו. ולפ"ז כל זמן שלא הקריב לא נתקיים עדיין נדרו ועובר בב"ת. ושמא י"ל דגם לדעת הרמב"ם כל שהביאו לעזרה אולי אינו עובר בב"ת אע"פ שלענין הנדר חשיב עדיין כלא נתקיים, משום דבעשה דידי' כתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואפשר דבהבאה לחוד סגי בזה. וכ"ת דזה שייך רק בעשה זו אבל בל"ת דכתיב לא תאחר לשלמו וכן בעשה דמוצא שפתיך תשמור עובר עד שיתקיים נדרו דהיינו הקרבה דוקא, ז"א דאם רק נתפוס דובאת שמה והבאתם שמה משמע הבאה לעזרה לחוד ה"נ אינו עובר עוד גם בעשה דמוצא שפתיך תשמור, דאל"כ מאי פריך הש"ס בר"ה (דף ו' ע"א) אמר מר מוצא שפתיך זו מ"ע למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא ומאי קושיא היא והרי טובא איכא בינייהו אע"כ דלא שנא. אבל רחוק הוא לומר כן, ולשון והבאתם שייך נמי להקרבה ומכ"ש דמ"ע דמוצא שפתיך תשמור לא נתקיימה כל זמן שלא יצא י"ח נדרו. וח"מ מסברא י"ל דמ"ש הרמב"ם שלא יצא י"ח נדרו כו' שלא הקריב כמו שנדר הוא דוקא בנאבד או נגנב דליכא מה להקריב וכן בנפסל או נקרב שלא לשמו שלא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אם הוא קיים אין ההקרבה מוטלת עליו דלאו בדידי' תליא מילתא וכל שראוי להקרבה אינו עובר עוד, ועיי' מ"ש בספרי סי' י"ג אות ד' בענין חיוב ההקרבה אם הוא מוטל על הבעלים וצ"ע. ויש להעיר מיורש דמבואר בר"ה שם דהוה עבר בב"ת אי לאו קרא דמעמך, ומבואר בקידושין (דף י"ג ע"ב) דחיוב הבאתו הוא מטעם שעבוד הנכסים של מורישו, ולכאורה אין לחייבו אלא בהבאה ולא בהקרבה, אבל אין זה מוכרח, ובסמיכה קיי"ל כר"מ דיורש סומך ור"י דפליג מקרא ממעט לי' ודו"ק

ויעוין במעילה (דף י"ט ע"א) הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, ופירש"י שהביא חטאתו ואשמו מן ההקדש דהיינו מקדש לקדש וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש דקסבר דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל, ור"י סבר לעולם הוא חייב באחריותו פד שיזרוק הדם אף הכא נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל עכ"ל, הרי דפלוגתא דר"ש ור"י היא, ויעוי' ברמב"ם (פ"ו ממעילה הל' י"א וי"ב). ולפ"ז תמוהים דברי רש"י ז"ל בחולין שהזכרנו דלמ"ל להכניס נפשי' בפלוגתא ולמיסתם כר"ש, ועיין בגליון הש"ס להגרעק"א ז"ל במעילה שם. מיהו י"ל דר"י לא פליג אלא בחטאת ואשם דבעו בעלים כפרה וכ"ז שלא נזרק הדם ועדיין לא נתכפרו לא נפטרו בעלים מחובתם, משא"כ בנדרים דלא