דבר אברהם - א רמז

אפילו בדסתרי אהדדי אלא בספק מעשה ולא בספקא דדינא, ולא מיבעי בדסתרי בפועל אהדדי כההיא דעירובין אלא אפילו רק בדאפשר לסתור אהדדי כההיא דהתוס' ב"ק נמי לא אזלינן לקולא. וחילא דידי מביצה (דף י"ד ע"א) דכו"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט כו' מא בינייהו א"ב דידע מאי קדרה בעי לבשולי א"נ במוריקא, וכתבו התוס' (ד"ה איכא בינייהו) וז"ל ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל, וכ"ה בתוס' שבת (דף קמ"א ע"א) יעו"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד לענין תר"ל בפלוגתא דרבוותא דבכל צד ספק שבפירוש עילאה ותתאה יש קולא וחומרא לענין תר"ל בנגלד עליון או נגלד תחתון כנ"ל אין להקל בספקו. והדברים ארוכים בכלל זה שהוא עיקר גדול ותלפיות וא"א לבררו בקצירת האומר ובמק"א הארכנו בו קצת. ואולי תר"ל קיל טפי שאינו אלא חומרת האחרונים כמו שהחליט הפמ"ג בשפ"ד (סי' ל"ה סק"ה) והלב"ש שם ועיקר האיסור אינו בתורת ודאי אפ"ל דלא שייך לדון בזה סתרי אהדדי כיון שאין איסור ודאי בכל צד אלא חומרא וצ"ע

ואין לומר דגם לדעת התוס' דמ"ד עילאה הוי בלא תתאה אין לצרפו לתר"ל דדילמא למ"ד טריפה אין הטריפות משום שסוף גם התחתון לינקב אלא הוי טריפות מחמת עצמו דניקב קרום אחד לחוד טריפה, וא"כ לדידן דבעינן שני הקרומים דוקא ועיקר הריעותא שבבועא וסירכא היא משום שמעידה שגם התחתון ניקב הרי אין גלד העליון מעיד ע"ז כלום ואין עדותם מכוונת ולא שייך לומר בזה תר"ל דז"א דנראה פשוט דאין עדיפות בקרום העליון אלא משום שגם התחתון כנקוב ואל"ה היה כשרה, דבקרומי הריאה לא איכפת לן כלל בנקיבתם מצד עצמם שהרי הריאה שניקבה תנן ולא קרום של ריאה שניקב אלא שאם ניקבו הקרומים מיקרי גם הריאה עצמה נקובה, וזה אינו שייך אלא כששני הקרומים נקובים שעי"ז הריאה פתוחה להדיא ולא כשניקב רק אחד מהם כמובן שאין האויר יוצא מן הריאה, וא"כ בע"כ דלמ"ד קרמא עילאה הוא משום שמעיד גם על התחתון שניקב ר"ל דהוי כמי שניקב והויא עדותו מכוונת מם הבועא והסירכא ושייך למידן בהו תר"ל

[ג] עוד היה מקום לכאורה להקל בנ"ד בסירכא העוברת ע"י מעו"מ יותר מבבועה. דהנה הא דקרום שעלה מחמת מכה אינו סותם הוא רק כשעלה הקרום אחר שנעשה הריעותא או הטריפות, והטעם הוא משום דכיון שנטרפה אינה חוזרת להכשרה או דכיון שנעשה על מקום רעוע אין הקרום חזק וסופו שיתפרק, אבל כשעלה הקרום תחלה ואח"כ ניקבה שפיר סותם יעוי' בשפתי דעת (סו' מ"ח אות י"ח). והנה בסירכא גמורה אין לעשות ספק שמא עלה הקרום מקודם וסותם, אי משום דאין סירכא בלא נקב לרש"י ומסתמא ניקב תחלה ואחר כך עלתה הסירכא אי כתוס' שסופו להתפרק [ואמנם יש מקומות דהוי ספק סירכא ואין כאן מקומו לברר זה]. אבל בסירכא העוברת ע"י מעומ"ש שאנו מתירין מטעמא דאמרינן דאין זו סירכא כלל האמורה בש"ם אלא קרום של ליחה הוא שאינו עולה מחמת נקב ואינו אחוז בעור שיהא סופו להתפרק ולעשות נקב הנה בזה שפיר יש להסתפק שמא עלה הקרום הזה קודם שניקבה וסותם. ולפי"ז כשעברה הסירכא ע"י מעומ"ש ונמצא תחתיה נקב אינה אלא ספק טריפה דשמא עלה קרום זה תחלה וסתם. וא"כ בנגלד עור אחד ויש ע"ג סירכא העוברת ע"י מעומ"ש הנה ריעותא דנגלד הוי רק ספק ריעותא דאפילו למ"ד קרמא עילאה לא הוי ודאי טריפה דשמא עלה הקרום הזה קודם שנגלד ואח"כ נפשה הגלד, וממילא הוי לדידן רק ספק ריעותא דלא דיינינן לי' כתר"ל. אבל נראה דז"א, דכיון דאנו מתירין סירכא העוברת משום דמחזיקינן לה להפשטת ליחות אין קרום כזה של הפשטת ליחות סותם, דוגמת ההיא דאמרינן בחולין (דף נ' ע"א) בבני מעים שניקבו וליחה סותמין דלאו כלום הוא. ואף דלא דמיין ממש להדדי דהתם רק ליחה בעלמא היא והכא קרום הוא אלא שנתהוה מליחה מ"מ נראה דגם זה אינו סותם ואל"ה הוי כתרתי דסתרי וצ"ע

אך בר מן כל הדין דכתיבנא הנה הלב"ש גופי' שם וסי' ל"ו) שדי נרגא בהך תר"ל דלדעתו בפלוגתא שבש"ס כיון דאיפסקא הלכתא דכשרה לא מצרפינן לתר"ל מאי דאיכא למ"ד דאוסר והאריך בזה בסי' ל"ה סקצ"ב יעו"ש

[ד] אולם כל הדברים שדברנו עד כה יסבו רק על דברי הגבעת שאול ושאר אחרונים דריעותא דנגלד היא משום מ"ד קרמא עילאה, אבל הלב"ש כתב דלאו משוה"ט הוי תר"ל אלא שהוא מושג בסברא וגם שזהו דינו של הרמ"א בסי' ל"ז ס"ב דבועה העומדת על מקום דמשמעת קול טריפה וכ"כ התבו"ש דלא עדיף מבועא על גבשושית דמבואר ג"כ ברמ"א שם סי' ל"ז דטריפה, ולכן הכא נמי כוונת הרמ"א בבועא מנגלד אפילו בנגלד פורתא. אך זוהי סברת עצמם ז"ל ואם לדין יש תשובה, וכבר הרגיש הלב"ש שם דלפי"ז קשה למה הסמיך הרמ"א האי דינא על נגלד כולו דהמחבר ומה יהיה עם בועא ממ"ז דג"כ טריפה הכא כמ"ש הש"ך סק"ג ומזה נראה שהוא משום דעור התחתון חשיב כבר כמקולקל בשביל הבועא או דכולו הוי ריעותא דצריך בדיקה. ועיי' בפמ"ג שכתב ג"כ הכי. ומ"ש התבו"ש דלא עדיף מגבשושית אינו הכרח כלל, דהתם משום ריעותא דיתרת נגעו בה דמשוה"ט כתב הפמ"ג סי' ל"ז בכללי תר"ל אות ג' דזהו דוקא בגבשושית מגבה ואית בה כט"ד ונרמז הוא גם בפר"ח כמבואר שם, משא"כ הכא בנגלד כיון שאין בו חשש מדינא מנלן לומר מסברא דנפשנו דהוי ריעותא. ומ"ש הלב"ש דזהו דינא דבועא במקום דמשמעת קול יש לדחות בקל דמשמעת קול שאני דהוא ריעותא גמורה שהרי צריכה בדיקה מדינא דגמרא משא"כ נגלד פורתא דאי"צ בדיקה כלל כמ"ש הש"ך סק"ב. וכן העיר בגה"ק, וכיון שאין ראיה לדבר למה נחדש מעצמנו דבר כזה. ואפילו לפי"ד התבו"ש והלב"ש יש לצרף עוד בנ"ד מ"ש האחרונים דסירכא משומן הלב הוי רק ספיקא. כ"ז הראיתי פנים מסבירות להוראת אותו הרב בהפס"מ להלכה ולא למעשה

סימן לו

בסימני הזי"ו ל"ך דפרשת

האזינו

[א] ע"ד מה שאירע בקריאת פרשת האזינו בשבת שקראו ללוי מן זכור תלתא פסוקי עד ימצאהו בארץ מדבר ובירך כבר לאחריה, ונסתפקו איך יקראו לשלישי שצריך לחנק פרשה זו ע"פ סימן הזי"ו ל"ך כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תכ"ח ס"ה) ולשלישי קורין מן ירכיבהו עד וירא, ורצו לומר שיקראו לשלישי מן ימצאהו עד ירכיבהו והרביעי יתחיל מן ירכיבהו על הסדר הזי"ו ל"ך ויהיה השלישי כנוסף באמצע

הנה לפי תקנה זו להוסיף תד גברא ולהתחיל לרביעי מן ירכיבהו יצאנו רק ידי חשש חלוקת הזי"ו ל"ך בתחלת הקריאות ולא בסופן. ומי הגיד לן דקפידת הזי"ו ל"ך הוי רק בתחלתן דילמא בסופן נמי צריך להפסיק דוקא בהני דוכתי, וא"כ עדיין לא תיקננו ללוי שצריך היה להפסיק בואין עמו אל נכר והפסיק בחבל נחלתו וא"כ השתא נמי כשנוסיף גברא ויתחיל מן ירכיבהו עדיין תחסר לן קריאת אות ז' מן הזי"ו כהלכתה, ולפי הטעם שכתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות