דברי יוסף פח

רשמתי בגליון ספרו דמר איזו הערות, אמרתי עתה עת כנוס ולמסור הדברים למע"כ

לדעתי עד כמה שמוכח מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א' הלכה ד' והלכה ה', אין למנות אשה לשום לשום נשיאות ודינות בישראל. שבהלכה ה' כתב סתם: "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", אבל בהלכה ד' מפורש: "ואין צריך לומר דין או נשיא שלא יהיו אלא מישראל" - לאפוקי נשי ישראל, שאינן ראויות לשום התמנות, כי הכתוב מדבר רק באנשים מישראל ולא בנשי ישראל

גם אחשוב על נכון, כי הכלל של המשנה בנדה: כל הכשר לדון כשר להעיד" והירושלמי מוסיף: "מעתה שאין אשה מעידה אינה דנה", גם כן מיוסד על יסוד זה שענין דינות בכלל התמנות אשר נשים נתמעטו מזה, ולא דמי דינות להוראה. ובנוגע לקושית הראשונים שמצינו שדבורה שפטה את ישראל, יפה תירוץ הרדב"ז ז"ל שלא מינו אותה לדין ושופט, רק שלמדה להם המשפטים בתור הוראה ולא בכח בית-דין. אי נמי, על פי הדיבור היה, עכ"ל. רצה לומר, כי האיסור הוא אך על ישראל שלא ימנו אותה לשופטת, אבל כאן גבי דבורה לא ישראל, בחרו אותה, כי אם על פי הדבור מהקב"ה בעצמו שהזמינה ויעדה להיות שופטת את ישראל, וכיון שכן הרי נעשה המינוי שלה בהיתר. ובזה אין עוד מקום לקושית ה"באר הגולה" שהקשה "לא בשמים היא", כי לא צוה הקב"ה לישראל שהם ימנו אותה, שזה לא יתכן לתת תורה חדשה, רק הקב"ה גלה עפ"י הדיבור שרצונו שדבורה תשפוט את ישראל וכן היה כן גם אין מקום עוד לדברי רצ"ה חיות ז"ל

עוד תירצו בתוספות (גיטין, בבא קמא ושבועות) "ושמא היו מקבלים אותה עליהם משום שכינה". לדעתי ברור, שלא הצבור קבל אותה עליהם - שזה נגד הדין של תורה - אלא כוונת התוספות, שבכל פעם שהיה איזה סכסוך בישראל נתרצו שני הצדדים לקבל אותה לדין עליהם, אבל לא היתה כאן שום התמנות מהצבור ולא היה לה שם דין תדירי, אך הבעלי-דין בעצמם סמכו עליה שהיא תחתוך דינם, משום שידעו שהשכינה שורה עליה

והביאורים שלי מוכרחים מדברי הרשב"א שבועות פ"ד אשר הביא כת"ר וזה לשונו: