דברי יוסף נה

לאות אמת כי דלגתי באהבה על אמרותיו הטהורות, ארשום לכת"ר איזו הערות. כי מה שהביא ממסכת שמחות "ארון שפינוהו של אבן ושל חרס תשבר ושל עץ תשרף", הרי מוכח שכל הארונות יפה לקבורה. - לא כן הדבר, כי אפשר שלכתחילה אין לקבור אלא בשל עץ כמפורש ברמב"ם, בכל זאת הדין של איסור הנאה נוהג בדיעבד אפילו בשל אבן ומיני מתכות. וכן מה שכתב הרמב"ם סתם "וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה" ולא הזכיר החילוק בין עץ לאבן, - לא אדע מה היה לו לחלק, כיון שאסור בהנאה, פשוט הוא שמה שאפשר לשרוף שורפין ומה שאפשר לשבור שוברים

ולהלכה, מה שנוגע לדין קבורה בקרקע, יפה כתב מעכת"ר כי כל הארונות אם אך הם נקובים או שנמצא בהם מעט עפר כשרים לקבורה. אבל לדעתי פשוט הדבר היפך מדעת כת"ר, כי אחרי שיש בשל מתכת הוצאה מרובה, אסור אף לעשירים להשתמש בהם אפילו הם נקובים ועפר בהם, "שלא לבייש את מי שאין לו" כמפורש הדין גבי תכריכין ברמב"ם הלכות אבל פרק ד' הלכות א' וב', ומאי נפקותא בין תכריכין לארון: ואין לשנות מנהג ישראל

, בענין המפטיר (לקרוא אותו שתי פעמים) - כיון שהעולה הוא הגומר, איך אפשר שיהיה מפטיר אחר מפטיר, גומר אחר גומר. אם אפשר להוסיף על הקרואים ולקרוא עוד הפעם מפני שכל אחד מברך ברכת התורה ברכה לעצמו ואין מספר לגבול העולים, כ"ז הוא אך עד המפטיר, אבל כיון שעלה המפטיר אין מפטירין עוד. ולא הועיל כ"ג כלום, במה שתיקן שחלק מהשומעים לא יצאו בהמפטיר הראשון, כי סוף סוף יהיה כאן מפטיר אחר מפטיר וזה לא יתכן

והנה אנכי תקותי בגבולי, שחלק אחד מבעלי השמחה יוצאים בקריאה ראשונה של כל הפרשה והמפטיר, ואח"כ מתחילים לקרוא מראש כל הפרשה עם הקרואים של בעל-המפטיר השני וקוראים בעדם כל הקרואים מכהן ועד מפטיר בפעם שניה, ואין כאן טרחא דצבורא יותר, כי בין כך ובין כך מחלקים עליות לכולם, ובאופן כזה אין כל חשש ברכה לבטלה. ידידו ואוהבו הנאמן הדו"ש וש"ת באהבה רבה, מברך גם את ביתו זו אשתו החשובה הרבנית בשם רעיתי תחי'. יפוצו מעינות תורתו וקרנו ירום ויתנשא כנפשו ונפש מוקירו החותם בברכה, יוסף קאנוויץ