דברי צבי מב

קצב מג"א ס"ק א' יכול כו' וכן עיקר. ולפענ"ד יש להוכיח כדברי הב"ח בברכות דף נ' ע"א מוכיח הגמ' דנברך עדיף מברכו דתנן ששה נחלקין עד עשרה וא"א ברכו עדיף אמאי נחלקין ופרש"י ששה נחלקין אם רצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי ע"ש וא"א כדברי מג"א שפיר נחלקין דבג' נמי יכולין לומר ברכו א"ו דבג' אין יכולין לומר ברכו ואין לומר דכונת מג"א דרק בדיעבד יוצא כשאמר ברכו בג' זה אינו דלס"ד דברכו עדיף מנברך בד' ה"ה אם יוכל לומר ברכו בג' נמי עדיף ברכו מנברך דמ"ש ומ"ש מג"א ראיה מברכות דף מ"ה נראה דלאו ראיה דשם יליף הגמ' זמון בג' מגדלו לד' אתי דהוי כמו בג' מזמנים אומר אחד לב' נברך ועוד יליף הגמ' זמון בד' מפסוק הבו גודל דהוי כמו ברכו ולכך מביא הגמ' שני פסוקים

קצג מג"א ס"ק ד' ברכת כו' וכ"מ פשט הגמ'. וכ' מחה"ש שראי' מגמ' ברכות דף מ"ה ע"ב דמיבעי היכא דליכא גדול א"א חילוק ברכות עדיף וא"א במזמני וברכו בלחש א"נ אם מזמנים נמי הוי חילוק ברכות ע"ש ולפענ"ד אין ראיה לדברי מג"א דצריך לשמוע כל הברכות ולא סגי דשומע עד הזן דאיכא למימר דלדידן דפסקי' בסי' ר' דזמון עד הזן והמברך ביחוד נמי אמר עד הזן א"כ נוכל לומר בזמון צריך שישמע עד הזן ושאר בהמ"ז יברך כ"א לעצמו ואיבעי' בגמ' שם אי חילוק ברכות עדיף היינו ברכת הזן שאינו אומר כל אחד לעצמו כשמזמנים

קצד מג"א ס"ק ב' אע"פ כו' לפני הפתח כו'. ורש"י ברכות דף מ"ה ע"ב פי' קוראין לו כו' ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך ע"ש וכיון דגמ' נקט ויצא אחד מהם לשוק משמע לפרש"י שיכול להיות בשוק אם שומע משם שיכול לענות ברוך הוא

שם ס"ק ג' אחד כו' ואפשר דלא צריך לאשמעי' כו'. ומ"מ קשה שכתוב בש"ע אחד יודע ברכה ראשונה ולדעת הש"ע ברכה ראשונה בברכת הזמון הוא נברך א"כ גבי שלשה הוא יודע שתי ברכות

שם ובספק ברכות ראוי להחמיר. והקשה מחה"ש בשם אבן העוזר דבסי' קפ"ד אית' דספק בהמ"ז צריך לברך מספק ע"ש לפענ"ד אפשר לחלק דבסי' קפ"ד ס"ד בספק אם בירך בהמ"ז דצריך לברך משום דהוי ספק דאורייתא לחומרא והוי כאלו וודאי לא בירך ולהכי צריך לברך בהמ"ז אבל הכא אי אמרי' דהברכות מעכבות זו את זו המברך ברכה אחת אין יוצא בזה במצות בהמ"ז וגם מברך ברכה לבטלה לכן כיון דאנן מסופקין אם מעכבות אין מברכין ברכה אחת כי כיון דפסקי' ספק תורה לחומרא צריך לומר דוקא כל ג' ברכות כי שמא מעכבות ואם יברך ברכה אחת עדיין אין יוצא המצוה דאוריית'

קצה לא אוכל להבין דברי הרא"ש בפ"ז דברכות הלכה ל' שכתב לא מבעי' שתי חבורות שאכלו בבית אחד אלא אפי' בשני בתים שאין רואין אלו את אלו כלל השמש מצרפן עכ"ל דקשה מה שכתב בשני בתים שאין רואין אלו את אלו כלל דפשיטא דמיירי שאין רואין אלו את אלו כלל דהא במתניתין תנא אם מקצתן רואין מצטרפין ובגמ' תנא אם יש שמש מצרפן וע"כ דאפי' מקצתן אין רואין דאילו מקצתן רואין אין צריך לצירוף שמש אם כן קשה שכתב בב' בתים שאין רואין כלל הא בבית אחד נמי מיירי בהכי

קצו כתב הרב"י בשם הרשב"א דשמעי' מדאין מזמנין בטבל דרבנן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אין זמון ביניהם עכ"ל וצ"ע דטור ביו"ד סי' קכ"א כתב שחלת חו"ל קיל משאר איסור דרבנן לענין שמהני הגעלה בכלי חרס שבולע מחלת חו"ל ובשאר איסור דרבנן לא מועיל הגעלה בכלי חרס וכן כתב הש"ך ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ד' ע"ש וא"כ לא יכול ללמוד חלת האור משאר איסור דרבנן דאין מזמנין כיון דחלת האור קיל משאר איסור דרבנן

שם הרב"י מקשה על הרא"ש שכתב שמברך על איסור מהירושלמי דאסור לברך על מצה גזולה וכתב הרב"י ואין לדחות ולומר משום דמצוה הוא אבל בלא"ה מברך דבהמ"ז נמי מצוה עכ"ל וק"ל מה שכתב הרב"י ואין לדחות דהא הרא"ש כתב גבי גזל חטים כו' והפריש חלה דצריך לברך א"כ ש"מ אפי' גבי מצוה סובר הרא"ש וא"כ שפיר הקושי' מירושלמי על הרא"ש מחלה ולא היה צריך הרב"י לומר דבהמ"ז נמי מצוה וצריך לומר דהירושלמי מיירי בגזל חטים ועשאו מצה דיוצא בה אפ"ה לא מברך אבל בגזל מצה דאינו יוצא כדאי' בסי' תנ"ד סעי' ד' פשיטא דאין מברכין וא"כ שפיר דומה לחלה דמיירי הרא"ש והה"מ בפ"ו מהל' מצה הל' ז' כתב דירושלמי מיירי במצה גזולה שאין יוצא בה ע"ש הובא במג"א וצ"ע דאי במצה שאינו יוצא בה פשיטא דאין. מברך וכי יוכל לברך על עשיית מצוה שאין יוצא בו ידי חובת אותה מצוה ומאי צריך הירושלמי לאשמעינן

שם ט"ז ס"ק א' אכל כו' דמתניתין כו' שאכל בשוגג כו' דברי ט"ז צ"ע דאי מתניתין מיירי בשוגג מאי פריך הגמ' דף מ"ז ע"ב טבל פשיטא ואי איירי שאכל בשוגג א"כ לאו פשיטא הוא ודמאי ומעשר שנטלה תרומתו משמע בגמ' שם דלאו אסור הוא כלל ובוודאי אפי' אכל במזיד גם מ"ש הט"ז דדמי למ"ש ביו"ד סי' קי"ט דיחזיר לו המעות דהוי כאלו לא אכלו ה"נ לענין ברכה צ"ע דשם ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ג שמחזיר לו הדמים כתב הש"ך בס"ק כ"ה שהוא משום קנס ודוק' במכר במזיד קנסינן ליה וכן כתב הט"ז שם שהוא משום קנס ע"ש א"כ נוכל לומר דאכילתו הוי אכילה לענין ברכה והתם משום קנס יחזיר הדמים גם מה שכתב הט"ז דשוגג דומה לסכנה צ"ע דבאכל איסור בסכנה היתר לגמרי הוא כמו שכתב הט"ז בסי' תרי"ח ס"ק י' ובכמה דוכתי אבל שוגג מקרי איסור דצריך כפרה על חטאו ומה שכתב מהאדם בשבועה צ"ע דבשבועות דף כ"ו ע"א איתא דדוקא גבי שבועה ממעטי' וכמו שפרש"י שם דף כ"ח ע"א ד"ה אמר רבא שגזירת הכתוב שבשעה שחל השבועה צריך