דברי צבי קצח

שמביא קרבן כדאיתא בעירובין דף מ"א ע"א שראב"צ לא התענה בת"ב שנדחה שהיה זמן קרבן שלו ומקשה מל"מ מפסחים דף ק"ח ע"א דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא ובגמרא היו רוצים לומר דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח אלמא דס"ל דמשום קרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן ולפמ"ש הקרבן הוא סיבה למניעת התענית עכ"ל ע"ש ולפענ"ד אפשר לתרץ דבפסחים דף ע"ז ע"א אמרי' צריכי דצריך לכתוב שתמיד דוחה שבת וכן גבי פסח דאי כתב רחמנא פסח ס"ד פסח שהוא ענוש כרת אבל תמיד שאין ענוש כרת לא ע"ש אלמא דסברא הוא לומר דרק פסח דוחה שבת מפני חומרתו דכרת אבל שאר קרבן לא א"כ ה"נ אע"ג דבזמן כשהביא קרבנו אסור להתענות מפני שהוא יו"ט שלו אבל פסח דענוש כרת דוחה את היו"ט וצריך להתענות שמא יפשע ולא יעשה פסח ועי' מ"ש בריש סי' תס"ח

תקעט מג"א ס"ק ב' בשקים כו' אלא לפרש דסתם שק כו'. ולפענ"ד לא משמע כן מרש"י שם דף ט"ז ע"א שפי' על כבהמה דמשער בהמה כו' משמע דלא כמג"א דאלו היה כוונת רש"י לפרש על סתם שק היה לו לרש"י לציין ולפרש על מה דאיתא בגמ' שם בשקים ומדפי' רש"י על כבהמה משמע דמתכסה בשק חשוב כבהמה על שהשק הוא משער בהמה

שם ס"ק ג' אפר כו' דה"ה כאן. וצע"ג דבשלמא גבי חתן דהוי משום לזכור חורבן בהמ"ק כדאיתא בב"ב דף ס' ע"ב דקאמר מאי על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראש חתנים ע"ש ולהכי סגי באפר כירה אבל הכא כתבו תוס' בתענית דף ט"ו ע"ב בד"ה ונותנין אפר כו' ואותו אפר הוי מעצם אדם שהרי הוא לזכרון העקידה ובעקידה הוי עצמות ובדף ט"ז ע"א פליגי חד אמר אנו חשובין כאפר וחד אמר כדי שיזכור אפרו של יצחק ואיכא בינייהו עפר וכן כתב הר"ע מברטנורא בפ"ב משנה א' שאפר הוא כדי לזכור עקידה והתוי"ט כתב דברי תוס' שאפר הוא הנשרף מעצם אדם ע"ש וכן כתב רש"י דף ט"ו ע"ב בד"ה ה"ג אפר שריפה עדיף משום אפרו של יצחק ע"ש א"כ מוכח דפסקינן כמ"ד לזכור אפרו של יצחק א"כ לא דמי הכא לחתן כלל דבחתן דהוי משום אבילות בהמ"ק סגי באפר ובעפר אבל הכא צריך אפר לזכור אפרו של יצחק וצ"ע ברש"י במתניתין דף ט"ו ע"א בד"ה ואפר מקלה כו' ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם כו' וצ"ע דזה דלא כמ"ד דלמ"ד חשובין כאפר יכולין ליטול נמי עפר ולמ"ד לזכרון עקידה שצריך להיות אפר מקלה אין הטעם משום שגנאי יותר רק משום זכרון עקדה ע"ש בגמ'

תקפ סעיף ב' בט' בו לא נודע כו'. ובפי' מהר"א על מסכת מגילת תענית כתב ובכל בו מסיים ונמצא הסוד בספר קבלת הראב"ד כתוב ר' שמואל הנגיד היה קרוב למלכות אדום והמלך גדלו ועשה טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ובאפריקה ובמצרים וישיבת בבל ועד עיר הקודש כל בני התורה מארצות הללו מהנה מנכסיו וקנה ספרים הרבה ונתנן לתלמידים והרביץ תורה הרבה ומת בשיבה טובה בשנת ד' אלפים תתס"ז ועמד בנו ר' יהוסף ולא חסר לו מכל מדות טובות שהיה לאביו רק לא היה עניו כאביו ויקנאו בו סרני פלשתים ונהרג בשבת ט' טבת שנת ד' אלפים תתצ"ד ואבלו הולך בכל מדינה ובכל עיר רבותינו הקדמונים שכתבו מגילת תענית גזרו התענית בט' בטבת ולא ידעו על מה הוא מכאן ידענו שכוונו ברוה"ק ליום זה עכ"ל

שם מג"א כתב כו' ורוצה להתענות כו'. צ"ע דבסי' תקע"ג כתב רמ"א דחתן מתענה בר"ח ניסן מפני שהוא אחד מהימים שמתענין ע"ש משמע אפי' מי שאינו רגיל להתענות תעניות אלו א"כ מוכח דאפי' למי שאינו רגיל להתענות מ"מ הוי ר"ח ניסן קיל משאר ר"ח דהא בשאר ר"ח אין חתן מתענה ובר"ח ניסן מתענה א"כ נוכל לומר דעל צרתי ב"מ יוכל נמי להתענות אע"פ שאין רגיל להתענות

שם ס"ק ט' בכל כו' חקת התורה מתרגמי' כו'. צ"ע דבסדר במדבר פרשה ל"א ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה מתרגם התרגום נמי דא גזירת אורייתא: הלכות ראש השנה

תקפא הטור מביא המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא כו' והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות וצ"ע דבפסחים דף ה' ע"א אמרי' הני שלשה ראשון בשכר שלשה ראשון ופי' רש"י שלשה ראשון מקרא קדש דפסח ודסוכות ומצות לולב ע"ש במהרש"א

שם ט"ז בטור כו' משא"כ כאן בפסוק ולקחתם כו'. צ"ע דהא כאן נמי כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים דבמקדש חיוב לולב כל שבעה כדאיתא בסוכה דף מ"א ע"א במתניתין ופי' רש"י שם דדרשינן בת"כ מושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ע"ש א"כ שפיר הכא נמי דכתיב ולקחתם ביום הראשון בכל מקום והוא הראשון בשבעת ימים דכתיב בסיפא דקרא

שם מנ"א ס"ק ב' מר"ח כו' עלה ביום שני דר"ח כו' צע"ק דכיון דאנחנו ילפי' ממשה שהיה צריך להתפלל ולהזהיר לישראל שיעשו תשובה ארבעים יום כדי להשיג סליחה ביו"כ כמו במשה שלבסוף מ' יום ביו"כ אמר הקב"ה סלחתי כדברך א"כ אפי' א"א שמשה עלה בב' דר"ח ואלול היה מעובר מ"מ היה התפלה והתשובה מ' יום א"כ לדידן דאלול אינו מעובר צריכין להתחיל מא' דר"ח כדי שיהיה מ' יום: שם ס"ק ט' ער"ה כו' וצ"ע דהוא בעצמו כו'. ולפענ"ד אפשר לתרץ קצת דבסי' תקע"ה סעיף א' פסק בש"ע