דברי צבי קצה

חגיגה דף ז' ע"ב שיוצאין חובת שמחה בנדרים ע"ש ולפענ"ד צ"ע דבחגיגה דף ח' ע"א יליף מדכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחה וכתבו תוס' ד"ה ושמחת דקרא יתירא דנום לילף מפסח ועצרת ובביצה דף י"ט ע"ב פי' רש"י בד"ה מביא מדלא כתב והבאת שלמים ואכלת שם ושמחת ע"ש א"כ נוכל לומר דדוקא שם גלי רחמנא שיוצא חובת שמחה בנדרים אבל בעלמא אמרינן דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין א"כ ה"ה הכא דאין יוצא ידי נדרו בתענית חובה

תקסט הרא"ש בפ"ק דתענית דין ו' כתב על הגמ' דף י' ע"ב הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה מתענה ומשלים הקשה הראב"ד מ"ש מתענית גשמים שמפסיקין ביום אם ירדו גשמים ותירץ דשאני תענית גשמים דכיון שירדו להם גשמים כל צרכן שוב אין להם צורך בזה הפעם כו' וכתב הרא"ש ואינו טעם מספיק דבגשמים נמי אפילו לא ירד להן כל צרכן אוכלין ושמחין ואומרין הלל כו' אלא נ"ל לחלק בין צבור ליחיד דצבור צריכין להודות ולהלל מתוך שמחה ובכרס מלאה אבל יחיד משלים תעניתו עכ"ל ע"ש ולא זכיתי להבין דמה שכתב הרא"ש דבגשמים אפי' לא ירדו כל צרכן אוכלין כו' צ"ע דבתענית דף כ"ה ע"ב ת"ר עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם בחרבה טפח ופי' רש"י כיון דחרבה היא ונכנסו בה הגשמים טפח ודאי רוב גשמים ירדו ע"ש משמע שאין פוסקין מתעניתם עד שירד כל צרכן בזה הפעם וכמ"ש הראב"ד וצ"ע ברש"י שם שמפרש על והצבור פוסקין מתעניתם דתנן עברו אלו ולא נענו אבל נענו שוב אין צריכין להתענות ע"ש דמפשט הגמ' משמע דגם בו ביום שמתענין פוסקין מתעניתם כדאיתא במשנה דף י"ט ע"א וכמ"ש כל הפוסקים וכדאיתא לקמן בסי' תקע"ה סעיף י"א ומ"ש הרא"ש לחלק בין צבור ליחיד דצבור צריכין להלל מתוך כרס מלאה משמע שאם לא היו הצבור צריכין לומר הלל היו ג"כ צריכים להשלים כמו יחיד וצ"ע דבתענית דף כ"ו ע"א אמרי' דבני מחוזא דשכיחא בהו שכרות אמרו מעיקרא הלל ואח"כ אכלו ושתו אלמא אע"ג שכבר אמרו הלל אפ"ה היו פוסקין מתעניתם והיו אוכלים ושותים א"ו מוכח דלאו משום אמירת הלל בכרס מלאה היו פוסקין מתעניתם אלא היו פוסקין מתעניתם על שנשמע תפלתם וירדו גשמים כל צרכן רק שטוב יותר לומר הלל בכרס מלאה ולכן צריכין לומר הלל אחר אכילה ועי' מג"א בסי' תקע"ה ס"ק י"א דאם רוב הצבור משלימים יאמרו הלל הגדול קודם אכילה ע"ש

שם מג"א ס"ק א' צבור כו' לדעת הרא"ש כו'. צ"ע בהרב"י שכתב שדעת הרא"ש והרמב"ם מסכימין לדעת אחת הא כיון שהרמב"ם סובר משום שאין מטריחין כמו שכתב הרב"י בשם הה"מ א"כ אפי' מת פטורים ולרא"ש שטעם שצריכין להודות בכרס מלאה דוקא בנענו א"כ מחולקים הרמב"ם והרא"ש

תקע מג"א ס"ק ג' צריך כו' צריך להתענות לכ"ע כו'. צ"ע דבש"ע כתב נמי חנוכה ופורים דבהם אין צריך להרמב"ם התרה ואיך כתב מג"א לכ"ע

שם ס"ק ט' דה"ה כו' דקי"ל כר"ע כו'. ולפענ"ד נראה אע"ג דבעלמא הלכה כר"ע מחבירו בהא אין הלכה כר"ע משום דרבים חולקים דבר"ה דף ט' ע"א יליף ר"ע תוספת מבחריש ובקציר תשבות ור' ישמעאל יליף תוספת מועניתם ור"ע יליף מועניתם האוכל ושותה בתשיעי ובמועד קטן דף ד' ע"א אמרי' דלר' ישמעאל תוספת שביעית הלכה למשה מסיני ולר"ע יליף תוספת שביעית מבחריש ובקציר תשבות ור"ג ובית דינו סברי כר' ישמעאל ובר"ה שם כתבו תוס' בד"ה ור' ישמעאל כו' דלר' ישמעאל דתוספות שביעית הלכה לא ילפינן מיניה שבת ויוה"כ ויו"ט דאין דנין ק"ו מהלכה ולכן צריך רבי ישמעאל ללמוד תוספת שבת ויו"כ ויו"ט מועניתם אבל לר"ע דיליף תוספות שביעית מבחריש ובקציר יליף מיני' שבת ויוה"כ ויו"ט לתוספת כמ"ש תוס' שם ד"ה ור"ע ולכן יליף ר"ע מועניתם האוכל בתשיעי ולר' ישמעאל ליכא קרא דמצוה לאכול בתשיעי וכיון דר"ג ובית דינו סברי נמי כר' ישמעאל דתוספת שביעית הילכתא א"כ צריך קרא ועניתם לתוספת יו"כ שבת ויו"ט א"כ גם ר"ג ובית דינו חולקים על ר"ע ולכן נראה לפענ"ד דמש"ה פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שמיטה הלכה א' שתוספת שביעית הלכה למשה מסיני ובפ"א מהל' שביתת עשור כתב שתוספת יו"כ מועניתם כר' ישמעאל וע"ש בהה"מ ובלח"מ

תקעא מג"א ס"ק ג' ומלמדי כו' וקשה על מ"ש הרמב"ם כו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דלכאורה צריך להבין כיון שהרמב"ם כתב בנדר עינוי נפש אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנוי' לו א"כ כאן דאין נפשו קנוי' לו אינו ברשות עצמו לנדור נדר א"כ למה פסק הרמב"ם שם בנדר שאין שם ענוי שאין יכול לכופו ונראה משום דבנזיר שם דאמר אביי ולמה רבו צריך לכופו לנזירות ואין צריך לכופו לנדרים ומשני דאמר קרא להרע או להיטיב ע"ש וקשי' דא"כ עדיין קשה למה צריך לכופו לנזירות כיון שבמה שאין שותה יין משום נזירות קמכחיש ואיכא הפסד לרבו ומ"ש תוס' שם בד"ה יצא כו' דילפי' נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישן לנדרים ופי' הר"י משום דנזירות חל אפילו על דבר שאין הרשות בידו כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן לאסור יין מצוה ולכך יחול נמי נזירות העבד עכ"ל וצ"ע דהא בנדרים נמי אם אומר שבועה שאשתה ואח"כ אומר קונם יין זה עלי או שאוסר בקונם יין קידוש חל הנדר כדאי' ביו"ד סי' רט"ו אבל השבועה אין חל על המצוה כדאיתא ביו"ד סי' רל"ט א"כ לימא נמי בנדרים שנדר העבד חל כל זמן שלא ימחה האדון ולכן סובר הרמב"ם פי' אחר דלא כפי' התוס' אלא דדוקא בנזיר דמרבינן בדף ס"א ע"א מואמרת אליהם לרבות את העבדים דאע"ג שאין נפשו קנוי לו אפ"ה חל הנזירות ולהכי צריך רבו לכופו אבל בנדרים דליכא קרא לרבות את העבדים אמרי' דאין הנדר חל