דברי צבי קסא

אי שרי ליה למחר אתי למימר ביומו נמי שרי כו' ע"ש אמאי לא אמרי' נמי שאף שמתירין לו מאתמול לא יבוא להתיר לעצמו מבו ביום והתם סברא הוא שיחשוב שמה שמותר מאתמול לפי שנפל קודם יו"ט כמו עצים שנשרו כמה ימים קודם יו"ט ולא יתיר לעצמו לנשרו היום עד שיבוא לשאול א"ו מוכח שטעו אינשי בין שבת ליו"ט ואדרבה משמע שם דאמרי' דטעי רק ביש לאינשי הוכחה אז אמרי' מידע ידיע כמו דאמרי' בביצה משום דביומא נמי חזי' לגומעה אבל בדליכא לאינשי הוכחה אמרי' דטעי גם בין יו"ט לשבת ומ"ש מחה"ש דלדברי מהרש"א בביצה דף ד' ע"א בתוס' ד"ה אלא בהכנה כו' דדוקא ביצה יש בו הכנה ביו"ט אחר השבת דמאתמול גמרה לה אבל בעצים ליכא הכנה רק משום שאם נשרו ביו"ט אסורים משום שמא יעלה ויתלוש ולכן בנשרו בשבת אסור ביו"ט שלאחריו דאם נתיר ע"י שנשרו בשבת הוי שבת מכין ליו"ט אזדא לי' ראיית מג"א עכ"ל ולפענ"ד בוודאי לא נעלם ממג"א דברי מהרש"א אבל דברי מהרש"א הם בתירוץ שני של תוס' שם דהכנה כה"ג הוי מדרבנן וכן כתב מהרש"א שם בפירוש דברי הר"ן דהכנה זו אינה דאורייתא וכתב מהרש"א דזה ג"כ כוונת הרי"ף דעצים שנשרו בשבת שאסור ביו"ט משום הכנה הוי ג"כ הכנה דרבנן ע"ש וזה הוא כתירוץ ד"מ דהוי הכנה גרועה דלאו הכנה דאורייתא אבל מג"א מתרץ אפי' את"ל דהוא הכנה דאורייתא אפ"ה לא גזרי' ביו"ט משום יו"ט אחר השבת דבין שבת ויו"ט לא טעו אינשי וע"ז כתב מג"א דאל"כ קשה דלהסוברים דבעצים שנשרו הוי הכנה דאורייתא ל"ל טעמא שמא יעלה ויתלוש הול"ל משום גזירה יו"ט אחר השבת

תקב ט"ז ס"ק א' אין כו' במוציא אש כדי לחמם כו' הנה לח"מ בפ"ד מהל' יו"ט הל' א' כתב דאין צריך לאש הנולד בעצמו אלא שמדליק העצים להסקה ודמי לסכין או לתנור שהם מכשירים ע"ש והנה הט"ז סובר שיוכל לחמם באש הנולד עצמו מ"מ נראה לי כיון דמדורה להתחמם לא הותרה אלא משום מתוך כמ"ש מג"א בסי' תק"א ס"ק ג' וא"כ כיון שאסור להוציא האש לאוכל נפש לא נוכל להתיר להוציא אש לצורך מדורה והט"ז הולך לשיטתי' שכתב בסי' תק"א ס"ק ב' להר"ן אין היתר דמדורה מטעם מתוך אלא שהוא עצמו אוכל נפש ע"ש ומה שכתב הט"ז להקשות על הה"מ שמתיר להשתמש בהוציא האש מביצה דף י"ז דבאיסור שבת דיעבד אסור ואין בין יו"ט לשבת ולכן אוסר התבשיל שבישל באש שהוציא כמו המבשל בשבת ולפענ"ד נראה כדעת הה"מ דמתיר בדיעבד דהרב"י בסי' תק"ג כתב בשם הרשב"א דכיון דהגמ' מתרץ שם במסקנא איסורי דשבת שאני אמרי' דדוקא בשבת הוא דאסור במזיד אבל ביו"ט כלל לא ע"ש א"כ אין ראיה כלל מגמ' דביצה שם לאסור ביו"ט עוד נר' דלמאי דפסקינן בסי' תקי"ח דבהבערה אמרי' מתוך וכמ"ש מנ"א שם בריש הסימן בשם הה"מ וא"כ בצורך קצת מותר משום מתוך ולכן מתיר הה"מ לבשל בהוציא אש אע"ג שהוא רק מכשירים מותר משום מתוך

שם מג"א ס"ק ט' המגיעות כו' ולי צ"ע כו'. וכתב מחה"ש לפי מ"ש לעיל לפרש דברי רמ"א דמודה דאמרינן לבוד להחמיר כאלו ב' דברים סמוכים רק לא אמרי' כאלו גם האויר סתום אין מזה ראייה דלא כרמ"א עכ"ל ולפענ"ד שפיר הראי' משם דהא אמרי' דכנגד הארובה טהור מפני שאין שם תקרה וליכא אוהל ואם רוצה לטמא תחת הארובה צריך לומר דע"י לבוד נסתם האויר ע"י תקרה ובכה"ג לא אמרי' לבוד לרמ"א כמו שאם אין בסכך פסול ארבע רק ע"י לבוד נאמר שאויר סתום בסכך פסול זה לא אמרי' ה"נ לא אמרי' שע"י לבוד נסתם הארובה בתקרה כי לא אמרי' לבוד רק שיצטרפו שני צדדים שיש בהם שיעור וע"י לבוד אמרינן שאין האויר מפסיק והוי כאלו כל הפסול במקום אחד אבל הכא שבשני צדי הארובה שיש תקרה הם הוי אוהל ובמקום הארובה חסר התקרה ולא הוי סתום ע"י לבוד

שם וכ"כ התוס' בעירובין כו'. דברי תוס' בעירובין שם צ"ע דכתבו עור העסלא וחלל שלו מצטרפין היינו כשהטומאה והכלי תחת העור כדאמרי' ארובה בבית מה שכנגד ארובה טהור כו' דלפענ"ד יוכל לחלק משם דשם דהבית גדול ואין הבית צריך לאויר של הארובה לצרף שיהי' האוהל כי צדדי הארובה הם טפח ויותר והם אוהל בלא צירוף וכיון דהארובה אין מצורף להבית לכן אמרי' טומאה תחת הארובה שהכל טהור אבל הכא דהאויר צריך לצרף והעור והאויר יחדו הם טפח נוכל לומר דאפי' הטומאה תחת האויר נמי טמא כי גם האויר נחשב בכלל האוהל עוד צ"ע דהתוס' כתבו ואין לחשב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי גבי טומאה דלא אמרי' לבוד עכ"ל משמע דדוקא גבי טומאה אבל בשאר דוכתי אמרי' לבוד וכמ"ש מג"א ובאמת טומאה וסוכה שוין כי בסוכה אמרי' דאויר מצטרף להכשיר סוכה אבל אין ישנים תחתיו וה"נ אמרי' גבי טומאה דהאויר מצטרף להשלים השיעור טפח אבל אין מטמא אם טומאה תחת האויר

שם ס"ק י"א אין כו' אפי' למאן דשרי מוקצה כו'. צ"ע דבביצה דף ל"ג ע"א אי' בהדיא בברייתא אין סומכין הקדרה בבקעת ור"ש מתיר ותוס' שם ד"ה הלכתא כתבו דברטיבא גם ר"ש מודה אבל ביבשה פשיטא דר"ש מתיר והנה כאן בש"ע דמיירי ביבש כמ"ש מג"א בס"ק י"ב הוא פשיטא דמותר למאן דשרי מוקצה ולא דמי לסימן ש"ח דמיירי בשבת דאין ראוין להסקה הוי העצים כצרורות וכאבנים אבל ביו"ט דראוי להסקה הוי כאלו תורת כלי עליו וכן משמע בשבת דף קכ"ד ע"א דקאמר דגזרי' יו"ט אטו שבת וכ"ת שבת גופי' תשתרי דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי הנ"מ היכא דאיכא תורת כלי עליו ע"ש משמע דביו"ט דחזי להסקה לא צריך להיות תורת כלי עליו ולכן מותר ביו"ט