דברי מלכיאל ד ריא

בשלימותו ואף אם איננו כהן רק שירא שאשתו לא תרצה להנשא לו אף שתקבל ע"ע בחרם ובשבועה. אזי יוכלו ג"כ לעשות כנ"ל. לד) וגם אפשר שבעת שהשליח מקבל את שליחותו בפני הבעל (לה) יאמר לבעל אם לא תשוב לעירנו ויגידו פו"פ בב"ד שלא ראו אותך בתוך משך שתי שנים מהיום אזי אני מקבל שליחותך לגרש את אשתך פב"פ. ואם יגידו פו"פ בב"ד שראו אותך תוך שתי שנים מהיום אזי אינני מקבל שליחותך לגרש את אשתך פב"פ (לו) ובאופן זה יוכל השליח למסור הגט להאשה סתם. ואח"כ יפרשו לה ב"ד שאסור לה לינשא רק כשיעברו שתי שנים (לז) ויגידו פלוני ופלוני שלא ראוהו בתוך משך זה. (לח) וצריך לתלות הדבר בשני אנשים יראי ד' שלא ישקרו (לט) וגם שלא יהיו זקנים. כי יש לחוש למיתה ח"ו. ואם עשה הבעל את השליח שלא בפניו יוכל השליח להגיד זה בשעה שמקבל עליו השליחות ובאופן כזה צריך לבאר בההרשאה שהשליח קיבל השליחות עליו על תנאי זה. אך זה דבר קשה לאנשים פשוטים. ורק כשנעשה לפני ב"ד מומחה אפשר לעשות כן. ויותר טוב לעשות כמש"ל. ועוד יש עצה נכונה (מ) שהשליח יעשה שליח שני על תנאי. והשליח השני (מא) יתן הגט להאשה סתם. וב"ד יזהירוה שלא תינשא עד שיתברר שנתקיים התנאי. ונכון שהשליח השני יודיע להאשה קודם נתינה שהוא נעשה שליח שני רק על תנאי. ובאופן זה צריך להזכיר בציוויו שנותן לשלוחו רשות לעשות שליח שני: ואם כבר הלך למלחמה והוא במקום רחוק ואין שם ב"ד שיעשה שם לפניהם כראוי אזי יוכלו לשלוח לו ע"י פאסט (מב) מכתב שיכתבו בו כל האמור למעלה שממנה את פב"פ שיכתוב וכו' ופב"פ ופב"פ שיחתמו ופב"פ לשליח וכו' ככל הלשון המבואר למעלה. ויוסיפו בהכתב את לשון זה. (מג) גם ואני מצוה את כל אחד שיראה כתבי זה שישלחהו ע"י פאסט למי שירצה כדי שהלז יודיע להאנשים הנזכרים שיקיימו את שליחותי בכתיבת ונתינת גט לאשתי פב"פ. ואת כ"ז אמרתי בפי בפירוש לפני עדים. ויניחו מקום שיכתוב שם את הזמן והמקום ויחתום את שמו עליו ויודיעוהו (מד) שיוכל לכתוב הזמן כפי מנין העכו"ם אם אינם יודעים שם איזה יום בחודש הוא לפי מנינינו כי אפשר שיארע כן בשדה המלחמה. (מה) וכן לחתום יוכל בכל כתב שהוא יכול. ואם הבעל אינו מבין בלה"ק. יכתבו כל הכתב בשפת זארגאן. ואף בלשון אחר. ואחר חתימתו. יכתבו. בפנינו הח"מ (מו) אמר פב"פ בפיו את כל המבואר למעלה בנייר זה. וגם חתם א"ע בחתימת ידו ממש על כל הנ"ל. ולראי' בעה"ח וכו'. וצריך להודיעם שיחתמו ע"ז שלשה שאינם קריבים זה לזה ולא להמגרש ולא להמתגרשת (מז) ואת הקיום יוכלו לכתוב ג"כ בלשון זארגאן כי אפשר שלא ימצאון שם אנשים המבינים בלה"ק. ואם ידוע שאין האיש יכול לחתום שמו אזי ישלחו לשם הנוסח שהזכרנו שצריך להגיד בלשון זארגאן כנ"ל. וישלחו כתב בלשון ההרשאה שכתבתי למעלה ויכתבו בפנינו ח"מ. ויחתמו ע"ז שלשה אנשים שאינם קרובים להמתגרשים ולא זה לזה: ומי שרוצה לזכות את האנשים הנמצאים במלחמה שיכלו לגרש נשותיהם יוכל לכתוב למקום המלחמה שכל הרוצה לגרש את אשתו יכתוב נוסח זה (מח) אלע דיא יואס וועלין זעהן מיין אונטער שריפט ויאם איך שרייב דא אונטער דיזין שריפט. זאל יעדער איינער פון זייא שרייבין א גט צו געטין מיין ווייב פב"פ. און יעדערע צוויי פון זיי זאלין חתמענען דעם גט. אונ יעדער איינער פון זייא זאל אפ געבין דעם גט מיין יוייב פב"פ וויא ער ויעט וועלין אפילו מיט א תנאי. אונ איך בעט מען זאל דאס מודיע זיין וועמען איר ווילט כדי מען זאל מאכין א גט פאר מיין ויייב. והרוצה לגרש יחתום ע"ז בכל כתב שהוא יכול. ותחת חתימתו יכתבו נוסח זה. בפני ח"מ בזמן ומקום פליני אמר פב"פ אלע דיא יואס וועלין זעהן וכו' כנ"ל ומה ששמענו כתבנו וחתמנו והכל שריר וקיים. ויוכלו לתת כתב זה כילו בלשון זמרגאן ג"כ. ויחתמו על כתב זה שלשה אנשים שאינם קרובים להמתגרשים. ולא זה לזה מט) ואם זו ש אינו יכול לחתום. אזי כתבו לו שיאמר בפיו לפני עדים הנוסח שהזכרנו למעלה שממנה את כל יושבי עיר פלונית וכו'. יעשו כתב ע"ז שבפניהם אמר כן. וכפי הנוסח שנזכר למעלה. ויתר הדברים בזה מבואר בחיבורי ח"א סי' פ"ט: וניתן לבאר אשר בגווני שהזכרנו שהסופר יהי' שליח לתת הגט להאשה הרי אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ כתקחז"ל. לכן נכון (נ) שיקיימו את הגט ע"י עדי החתימה. ולא יצטרכו להגדת בפ"נ ובפ"נ. ואם היא באופן שכותבים הגט שיתנוהו לה לאחר זמן וכמש"ל. ובשעת נתינה לא יהיו עדים לקיים את חתימת העדים. אזי (נא) יאמר השליח בפ"נ ובפ"נ. ואני בעצמי כתבתיו. ואם יהי' אז עד אחד מן העדים יוכלו לקיים את הגט ע"י הסופר והעד. ולא יצטרכו לומר בפ"נ ובפ"נ יתן ה' אשר בקרוב יהי' שלום בין העמים ומלבני האדיר יר"ה ינחל הנצחון במלחמותיו. ונזכה בקרוב לקיום הבטחת לא ישאו גוי אל גוי חרב. כנפש הכותב למען תקנת עגונות: ביאור שמבטל שליחותו אח"כ (לד) ז"פ שיכול השליח לעשות תנאי בשליחותו: (לה) כן צ"ל שיהא הן קודם ללאו. ואף דאיתא בגיטין (דף ע"ג) שצריך לומר מקודם אם לא מתי כדי שלא להתחיל בפורענות. מ"מ בנ"ד שאומר רק אם לא יבוא תוך. שתי שנים ואינו מזכיר מיתה. אין זה נקרא הקדמת פורענות. וכ"מ בסה"ג אות רל"ד שהזכיר מקודם האופן שיהא גט ע"ש. ובפרט לפמש"ל דהשליח יאמר כן. ולא הבעל: (לו) הנה אף דבמתנה ומכר ודאי שצריך המקבל לדעת את התנאי. דבלא"ה יוכל לומר אח"כ שאם היה יודע שהוא על תנאי לא היה מקבלו כלל. מ"מ בגט אשה שיכולים לגרשה בע"כ וא"צ דעתה. יכול לתת לה סתם. ואף שאצלינו אסור לגרש בע"כ. מ"מ באופן כזה שרי כיון שמקבלת הגט ברצון. והתנאי הוא רק כדי לבטל הגט. ובפרט דהכא ידוע שזהו טובת האשה שלא תתעגן

(לז) נראה שצריך שיגידו האנשים בפני ב"ד כדי שיתנו לה אז היתר לינשא. דכיון שיש תנאי בגיטה. הרי היא עדיין בחזקת א"א. ולא מהני מה שיאמרו לה לבדה. ואף בפני עדים י"ל דליהוי עד מפי עד. ואף שיש לדחות. מ"מ צריך שיאמרו בב"ד: (לח) דאף דקיי"ל בחגיגה (דף כ"ב) שמקבלין עדות מע"ה היינו רק דיעבד. אבל לכתחילה למסור עדות צריך להזהיר למסור לירא ד'. וע' פסחים (דף מ"ט ע"ב) ובסמ"ע סי' ל"ד סקמ"א. ואכמ"ל בזה

(לט) ואף דקיי"ל דל"ח למיתה ומכ"ש למיתה דתרי ואף בזקנים ע' ביבמות (דף כ"ו) וגיטין (דף כ"ח). מ"מ יותר נכון להזהר שלא תבוא לידי עיגון: (מ) ע' באחרונים באה"ע סי' קמ"ד ובישועות יעקב שם שכתבו כמה דרכים ובכל אחד יש חשש. אבל בדרך זה לעשות שליח שני אין שום חשש ומה שעושהו על תנאי. אין בזה שינוי מדעת המשלח. דהא אף שתיבטל שליחות השני. מ"מ תשאר שליחות הראשון במקומה: (מא) ע"ל אות ל"ו: (מב) זה מבואר בחיבורי ח"א סי' פ"ח פ"ט: (מג) הטעם כי יש לחוש שנמלך אח"כ שלא לשלוח הכתב ע' חיבורי שם: (מד) דזה נאמר בכל לשון וע' ח"מ סי' מ"ג: (מה) דהא מדינא סגי אף בסימן כדאיתא בגיטין (דף ל"ו) ובב"ב (דף קס"ב). ורק בעדים תיקנו שיפרשו שמותם. וגם בגט כשר מדינא בכל כתב ולשון ע' אה"ע סי' קכ"ו: (מו) בשעה"ד אין זה לעיכובא כמ"ש בחיבורי שם: (מז) אף דמזה מוכח שאינם בני תורה. מ"מ כשרים לקיים חתימתו ואמירתו. ואף דבח"מ סי' מ"ו ס"ג כתבו האחרונים דאף בקיום בעינן שיהא אחד גמיר. מ"מ בכנה"ג שם לא משמע כן. ועכ"פ בנ"ד הרי אינם גרועים מעדים

(מח) ע' חיבורי ח"א סי' פ"ט: (מט) ע"ש ומובן שהכל אחד כיון שמעידים עדים ע"ז: (נ) כדאיתא בגיטין (דף ט"ו) דבקיום הגט סגי וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ: (נא) ע' באה"ע ר"ס קמ"ב באחרונים שנחלקו כשהשליח הוא הסופר אם יכול לומר בפ"נ ובפ"נ. והרדב"ז סימן שנ"ט כתב שאם אמר אני כתבתיו ובפ"נ כשר. ושאר אחרונים חלקו עליו שם דהוי שינוי מלשון תק"ח. ולזה לדעתי נכון לומר בפ"נ ובפ"נ ואני כתבתיו כדי שלא יהא נראה כשקר שאומר בפ"נ. ובאמת כתבו בעצמו. וגם לא ישנה מלשון תק"ח: