דברי מלכיאל ד קמט

משכחת לה ברשיעא בר רשיעא. וקשה דהא משכחת לה בהיתר ע"י אמבטי. ועכצ"ל שאינו בנו לכל דבר. ולא מיקרי בן גמור להתיחס אחריו רק כשבא על האשה כדרך בנ"א שנזרע הזרע מכחו. אבל כשכבר יצא הזרע שאין בא החמימות רק ע"י מלאכת הרופא ואומנתו בשפופרת. או ע"י חימום האמבטי. זה לא מיקרי בנו לכל דבר. וראיתי בטורי אבן בחגיגה שם שהקשה מיבמות (דף י') דפריך דאפשר שתפול אמו לפני בנה ליבום ע"י שאנס כלתו. ומשני דבאיסורא לא קמיירי. והקשה דהא אפשר בהיתר ע"י אמבטי ונשאר בקושיא. ולפלא שלא הרגיש מהסוגיות שהזכרנו. אכן אי נימא שאינו נחשב כבנו לכ"ד א"ש הכל. ולפ"ז דברי הח"מ והב"ש תמוהים. ובאמת מפורש בתשב"ץ ח"ג סי' רס"ג שאם נתעברה מאמבטי הרי הוא בנו לכל דבר יעו"ש. ותיקשי עליו מכל הנ"ל

והנראה בזה דנהי דאפשר להתעבר באמבטי. מ"מ אינו מצוי כ"כ. ואף דבחגיגה (ד' ט"ו) איתא דבבתולה שעיברה לא תלינן בדשמואל. דשמואל לא שכיחא. רק תלינן באמבטי. הרי דאמבטי שכיח טפי מדשמואל. צ"ל דשמואל לא שכיחא כלל. ובאמבטי שכיח יותר. אבל מ"מ אינו מצוי כ"כ. וראיתי בספר בני אהובה פט"ו מה"א שכ"כ דרק בבתולה שעיברה אמרינן כן שהרי לפנינו שהיא בתולה ואפשר לבודקה ע"פ חבית כמ"ש התו' בחגיגה שם. ועכצ"ל שנתעברה באמבטי אבל בעלמא אינה יכולה לטעון כן משום שאינו מצוי. ותירץ בזה קושית המל"מ מהא דאשה שהלך בעלה למד"ה ונמצאת מעוברת ומהא דראוה מעוברת ע"ש. ועוד כתב שם הבנ"א דע"י אמבטי א"א לברר זה כי מי יוכל להעיד שנתעברה מש"ז של זה כי אולי נבלע בה אח"כ ש"ז של אחר יעו"ש ודבריו אמיתים. וא"כ יש ליישב בזה כל הקושיות הללו דבכריתות (דף ט"ו) לא מצי לאוקמי ע"י אמבטי דהא א"א לברר זה בעדים דשם איירי לענין חיוב מלקות במזיד וקרבן בשוגג. ומיבמות (דף י') לא קשה דהא תהא יבמתו רק מספק כי אין כאן עדים שנתעברה מש"ז של חמיה. ומיבמות (דף צ"ז) שהזכרנו לא קשה דכיון ששואל שם לפתור חידות. בודאי לא נקטו חידה באופן שהפתרון יהא מדבר שאינו מצוי. ולזה פתרי לה באופן האסור שמצוי יותר וכדנקיט לה שם משכחת לה בעכו"ם. וא"ש הא דנקיט שם בעכו"ם כדי שיהא מצוי יותר. כי ישראל אינו מצוי שיחטא באיסורים חמורים כאלה. וא"ש דנימא דמאמבטי ודאי הוי בנו לכל דבר ע"פ דין. רק שא"א לברר זה בבירור גמור שהוא בנו מש"ז שלו. ובירמיה היה ידוע ע"פ רוה"ק וכמ"ש בבנ"א שם בהגהה. ולפ"ז יקשה דאי נימא שאפשר להתעבר ע"י שפופרת כהא דנ"ד. א"כ שפיר אפשר לברר זה דהא אפשר שעדים יראו שהרופאים עשו כן ע"י שפופרת ומוכח דאינו בנו לכ"ד. וצ"ל לדעת התשב"ץ וח"מ וב"ש דס"ל דאסור להוציא ש"ז להשפופרת. וממילא מיושב כל הנהו קושיות דכיון דאף באופן זה יש איסור בדבר. לזה נקיט הש"ס בכריתות (דף ט"ו) באופן הפשוט דהא הוצאת ש"ז הוא ג"כ איסור חמור כידוע וכן ביבמות (דף י') לא נקיט זה דהא הוי ג"כ באופן האסור. (ובדף צ"ז) ג"כ נקיט טפי בעכו"ם שלא נאסרו לו עריות. ועכ"פ רגיל בעריות ואינו שומר מצוה. ועדיף ליה מלמינקט בישראל באופן האסור

ועכ"פ מוכח מזה ממ"נ או דאסור לעשות כן כנ"ל או שאינו בנו לענין פו"ר ולשאר דברים. וא"כ מה בצע להם בהשתדלותם לעשות זה ע"י הרופאים. ועוד דאי נימא הכי נראה שאסור לו לעשות כן. דכיון שלא יהא נחשב כבנו. א"כ הרי הוא כמוציא זרע לבטלה. ומה לו במה שהרופאים משתדלים אח"כ לעשות מזה בריית אדם במעי אשה. וא"כ ממ"נ מוכח דאסור לעשות כן. ועוד דכיון שאינו מצוי שתתעבר באופן זה כנ"ל. א"כ אסור לעשות כן משום איסור הוצאת זרע. כיון שרוב פעמים אין מתעברת באופן זה. ובכל איסורים אזלינן בתר רובא. אך זה י"ל דבאמבטי אינו מצוי שיצא מן האיש ש"ז באמבטי ותיכף בעודה בשלימות תכנס אשה לאותה אמבטי. אבל גוף הענין שתתעבר עי"ז אם יקרה כן י"ל שמצוי שתתעבר ואולי ע"פ רוב הוא כן. והא דלא נקיט הש"ס בחגיגה (דף ט"ו) שאפשר נעשה ע"י שפופרת היינו משום דהוי לה לטעון כן שנעשה באופן זה. ועוי"ל דגם השפופרת מוציאה אה את הבתולים ואינה בתולה עוד. ולזה נקיט באמבטי. ואין לומר דלהכי לא נקיט הש"ס ביבמות וכריתות הא דשפופרת משום שבימיהם לא ידעו עוד מחכמה זו. ז"א דודאי נגלה להם זה אחרי שכבר הובא הא דאמבטי. וכמ"ש בבנ"א שם שחז"ל ידעו יותר סתרי הטבע מהרופאים. ושזה היה ענין ספר הרפואות שנגנז כמ"ש הרמב"ם

ולכאורה יש להעיר בזה מדין יבום שדוחה איסור אשת אח. והש"ס ביבמות (דף כ' ע"ב) פריך הא אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ומשני דחליצה לגבי יבום אינה מצוה. אלמא דהיכא דאפשר לקיים לא דחי איסור אשת אח. וקשה דהא אפשר לקיים הקמת שם לאחיו ע"י שפופרת כהא דנ"ד שתתעבר היבמה מש"ז של היבם. וכן יקשה במ"ש התו' ריש יבמות שנדה אינה ראויה להתיבם. דהא ראויה להקמת שם ע"י שפופרת. אבל באמת ז"א דאף דבקרא כתיב לשון להקים לאחיו שם בישראל. מ"מ אין זה דוקא שתתעבר היבמה. דהא תיכף כשבא עליה אף בהעראה בעלמא או שלא כדרכה שאין ראוי' להתעבר בביאה זו קנאה כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) ומותר לו לגרשה אח"כ כי כבר קיים מצות יבום. וכ"כ התו' ביבמות (דף כ') ד"ה יבוא דלא בעינן ביאה הראויה להקמת שם. וכן מצינו בזקן וזקינה שיש בהם מצות יבום כל שאינו סריס והיא אינה איילונית. וכן הדין בסריס אדם כדאיתא (בדף כ' ע"ב) ע"ש בתו' וכן (בדף ע"ט ע"ב). וע' (דף קי"א ע"ב). ואם ישימו זרע של היבם בה ע"י שפופרת ודאי שלא קיים מצות יבום ולא קנאה. וע' שו"ת משפטים ישרים ח"א סי' שצ"ו שצ"ז מ"ש בענין זה. ושם מחליט ג"כ שהוא בנו לכל דבר. וגם נסתפק אם נתעברה באמבטי מכהן אם הולד כהן. וגם נסתפק שם בבעל א"א בסדין אי חייב. ולכאורה יש לפשוט זה מהא דר' יוסי בעל יבמתו דרך סדין. אלמא מדהוי ביאה לגבי יבום ה"ה דהוי לענין איסור וכדאיתא ביבמות (דף נ"ה) דחד דינא לכולהו ואקצר

ומה שהקשה כת"ר למה לא הביא הרמב"ם הך דבתולה שעיברה. נראה דבאמת אין נ"מ לדינא דהא מעוברת חבירו אסור לו לישא. וכשתלד הרי לא תהא בתולה עוד. וצריך לדחוק שיוציאו הולד דרך דופן קודם שתהי בוגרת. וגם י"ל דנ"מ דבעולה הוי איסור דאורייתא. ומעוברת הוי רק איסור דרבנן. והנראה בזה דהנה התו' בחגיגה שם פירשו דאי חיישינן לדשמואל שאפשר שנבעלה מהימנא. וכתבו כן בשם רש"י. ובאמת ליתא כן לפנינו ברש"י. והמל"מ פי"ז מהא"ב האריך לתמוה על זה וכתב שהפוסקים דחו סוגיא זו מהלכה. והעיקר שגם ביאה בלא השרת בתולים פוסלת לכה"ג. והוא תמוה לומר כן שנדחה סתמא דגמרא מהלכה. אבל לענ"ד שהרמב"ם וש"פ פירשו הסוגיא דלא כהתו'. ודקאמר אי חיישינן לדשמואל היינו דאי חיישינן לדשמואל אזי אסורה לכה"ג שהרי נבעלה. ואי לא חיישינן לדשמואל משום דלא שכיחא. תהא מותרת משום דבע"כ באמבטי עיברה ומסיק דלדשמואל ל"ח. ורק חיישינן שמא באמבטי עיברה. וידע גם בתחילה סברא דאמבטי רק דאסקה לבסוף. ולזה כתב שם ע"ז בגליון דאשכחן חיישינן לקולא. ולא כתב כן מקודם על חיישינן לדשמואל והיינו משום דשם הכוונה חיישינן לחומרא כמו שפירשנו. ומיושבים קושיות המל"מ שם על סוגיא זו. ובזה א"ש ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם דין זה. דהנה בנדה (דף ס"ד ע"ב) איתא בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רח"א טמאה דאם הוא דם בתולים מעיקרא הוי אתא. ורא"א טהורה אימר עבד כדשמואל דא"ש יכולני לבעול כ"ב בלא דם. ור"ח שאני שמואל דרב גובריה. הרי מבואר דר"ח ס"ל דהא דשמואל לא שכיחא כמסקנא דסוגיא דחגיגה. וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ה מהא"ב כר"ח דטמאה. לא הוצרך עוד להביא הא