דברי מלכיאל ג רסו

הראשון חלק בנזקו כיון שהוחלט השור. משום דאמרינן שמה שהפחית זהו עצמו חלקו בשור שהוחלט לו בעד נזקו וכנ"ל. ומיושב ג"כ מ"ש הרא"ש וטוש"ע דאף אם חזר ונגח לאחר שנפרדו זה מזה שייך דין זה. וגם מיושב מ"ש הפוסקים הך דליתא לפרה משתלם מן הוולד. דגם שם הטעם הוא שאומר עכשיו שרוצה להשתלם חלקו מן הוולד ומדר"נ ואמרינן דאיגלי מילתא למפרע שנשתעבד לו הוולד בשעת הנזק וכמש"ל בשם השטמ"ק שהוחלשה לו כל הפרה והוולד לענין שעבוד זה משא"כ בפרה דחד וולד דחד י"ל דגובה מכ"א חלקו וכמש"ל דהיינו אף אי ליתא לפרה. רק שי"ל דסוגיא דדף מ"ו ע"ב דאביי אזלא דלא כר"נ וכמש"ל

ועדיין קשה בהך דשני שוורים שחבלו זב"ז דאם נאמר שכל פחת הנגיחה הוא מחלקו א"כ ישלם יותר מחצי נזק כי זה ינוכה מהנזק בשלימות וכמש"ל. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם שהביאו חשבון התוספתא א"ש לשיטתם שהניזק אינו סובל בכחש דקודם העמדה בדין. וגם הרמ"ה הנ"ל וש"פ י"ל דס"ל הכי. אבל על הטוש"ע קשה כנ"ל. ונראה עפמ"ש המהרש"ל ביש"ש ופנ"י שהזכרנו שאם נפחת השור בפשיעת המזיק אין להניזק לסבול חלק הפחת. ואף שהקשינו ע"ז דכיון שאינו חייב בשמירת חלקו. למה לא יסבול חלק הפחת. מ"מ לפמש"ל לק"מ דכיון ששעבודא דר"נ על כל השור ורק שמצד שנכחש ממילא מחויב לסבול חלק. אבל היכא שנכחש מפשיעת שמירתו אין לו לסבול חלק. ומכ"ש לפמש"ל שמחויב בתשלומין ולזה כאן שפשע בשורו שלא שמרו שלא יוזק ואף שגם הוא פשע בשורו שהזיק אבל הא אמרינן סתם שוורים בחזקת שימור ופ"נ קנסא ויותר מקבל על עצמו שלא יזיק משלא יוזק ע' תו' ב"ק כ"ג ע"א ד"ה וליחייב וע' ח"מ סי' שמ"ז. ולזה אין לו לסבול חלק בהפסד הנגיחה וחושב כל חצי הנזק על חלקו בשור וכמש"ל יצ"ע בזה

ובעיקר הך דר"נ שביארנו יש לעיין בסוגיא דפ' הכונס בליבה וליבתה הרוח שנחלקו שם הפוסקים אי חייב או לא. והארכתי בזה הרבה בס"ד אך אין הפנאי מסכים כעת וע' שלט"ג פ' המניח וההכרח לקצר

השמטות

לסימן י"א עוד אזכיר מה שיש ששוכרים הרשות מהנכרי שבחצר שקורין סטרוז. אף שיש שם נכרים הדרים בבתים שכורים באותו חצר מהנכרי בעל החצר. וזה טעות כי הסטרוז אינו רק שכירו של בעל החצר לקנותו וכדומה. אבל לא שכירם של השוכרים. ואנן קיי"ל שצריך לשכור גם מהשוכרים כמפורש בירושלמי ובשו"ע. ורק אם שכרו מהסטרוז על זמן מוגבל ואז לא היה שום בית שבחצר הלז מושכר לנכרי. אזי אף אם אח"כ השכיר לנכרי. י"ל שא"צ לשכור מהשוכר. דכיון שכבר שכרו הרשות ולענין עירוב הוי שכירות אף בע"כ של בעה"ב א"כ אין יכול להשכיר רק באופן שישאר שכירות הרשות בתקפו

לסימן ט"ו לד"ה ואף לשיטה י"ח שם. וא"ל דזה מיקרי בנין דכיון שהוא רפוי וגם עשוי לפתוח בכל עת לא מיקרי בנין ואקצר

לס"ס י"ח והנה המהרי"ט סי' צ"ד והשבות יעקב ח"ב סי' ז' כתבו שיכולים לקנות הרשות משר העיר או שכירו ולקיטו וזה מועיל לעולם כדין מכירה. ולפ"ז יש לעשות כן בנ"ד אכן לענ"ד צ"ע מנ"ל לחדש דמהני קנין דהא בש"ס לא נזכר רק שכירות. ומשמע דרק שכירות מהני לפי שהטעם הוא שע"י שיצטרך לשכור רשות לא ידור שם כדאיתא בש"ס דף ס"ב. וזה שייך בשכירות שצריך לשכור בכל עת. אבל במכירה לעולם ליכא תקנה. ואף דאפשר לשכור על זמן ארוך. בכ"ז לא פלוג בשכירות. ועוי"ל דלא תקנו במכירה לפי דמחזי כחוכא ואיטלולא שהרי הנכרי נשאר ברשותו כמקדם. משא"כ שכירות י"ל שלזה עצמו מיתוסף כח הישראל שיוכל לערב. וגם דהא הישראל משתמש שם בחצר. וברבינו יהונתן ר"פ הדר מבואר דמתנה לא מהני בזה. ובשאלה יש מחלוקת הפוסקים אי מהני ע' חי' רעק"א סי' שפ"ב: ולענ"ד קשה להתיר במכירה כיון שלא נזכר בש"ס וראשונים שיועיל מכירה. והרי דעת האו"ז וראב"ן והג"א שצריך לשכור בכל שבת. ורק אנן קיי"ל כהרא"ש וש"פ שא"צ. אבל במכירה לא מצינו וע' מרדכי פ' הדר שנזכר לשון קנין בזה. אך י"ל שכוונתו קנין שכירות ע"ש. וכן בח"צ סי' ו' נתחבט אם לשכור על נ' שנה ולא כתב בפשיטות שיעשו במכר

וראיתי מי שהביא ראיה ממ"ש הרמב"ם ספ"ב מה"ע שמי שאינו מודה בעירוב אין משכיר רשות רק צריך לבטל רשותו. וזה טעות דהא כתב שם הרמב"ם שאינו מחלל שבת. והכוונה שהוא מן הצדוקים שאין מודים בדברי חז"ל רק מקיימים תורה שבכתב כפי פשטות הלשון. ובהרבה דברים מחמירים יותר וכדאיתא בנדה דף ל"ג שהצדוקים מטמאים על כל דם שרואים ואף דם טהור ע"ש אבל אצלינו אין נמצאים כאלה כי מי שאינו מודה בעירוב הוא מחלל שבת ג"כ. ואולי נמצאים בעירם קראים. אבל כבר כתבו האחרונים שדינם כנכרים לענין עירוב וכן המנהג: ובגוף ענין העירוב בעיר אדעססא כתבו אלי יתר הה"ג רבני המו"צ דשם שלא נעשה בהסכמתם. וכי יש שם פרצות יתר מעשר שלא נתקנו וכי הטעלעפאן שם נעשה באופן שהוא צוה"פ מן הצד. וכי יש בעיר ההיא אנשים ערך ששים רבוא. והשבתי להם אשר ודאי אם כנים הדברים אסור לטלטל שם וצריך לברר הדבר. ולענין ששים רבוא צריך לראות אם יש שם מבואות מפולשות רחבות ט"ז אמה. כי אז צריך תקון דלתות וכדקיי"ל בסי' שמ"ה ס"ז. ואף שיש לדון בזה דאפשר דווקא בדגלי מדבר שכל ישראל היו פונים אל אוהל מועד שהיה באמצע המחנה. לזה היה שם רה"ר אבל בעיר שיש שם הרבה רחובות. הלא אין מהלכים כל בני העיר בכל הרחובות. וא"כ אין בוקעים שם ס"ר. אכן בכ"ז א"א להעמיד על זה כיון שלא מצינו בראשונים חלוק זה. וחלילה לנו לחדש סברא מדעתינו באיסור דאורייתא. וגם כי אפשר שברחוב המפולש והולך אל הים או אל מסלת הברזל הולכים שם כל בני העיר ובוקעים שם ס"ר. לזאת אם כנים הדברים אין לסמוך על תיקוני העירוב המבוארים בתשובתנו

לסימן כ"ה דף י"ח ע"ד שורה ל' כ"כ הרד"ק במכלול. וע' פסחים דף קי"ח ע"א ובמק"א בארתי זה בס"ד: לסימן ל' והנה כל זה הוא לרבנן. ועדיין קשה לר' יהודה. וישבתי זה בדרוש לחה"ס ואכמ"ל בזה

לסימן לג ויש לבאר עפמש"ל דברי הרע"ב פ"ב דתרומות מ"ב שפירש שאם נטמאה קודם שהגיע לעונת המעשרות. מיקרי לא היה לו שעה"כ. והוא תמוה דהא בש"ס פסחים ל"ג איתא דרק במחובר מיקרי לא היה לו שעה"כ. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל דכיון שלא הגיע זמן חיוב הפרשת תרומה. מיקרי לא היה לו שעה"כ. ומצאתי בח' רעק"א שם שהקשה דהא אם קרא שם תרומה תיכף כשתלשה מהני ושפיר מיקרי הי' לו שעה"כ. ונראה שפירש ג"כ כמש"ל. רק הוקשה לו דשפיר אפשר שיהא תרומה. אבל לענ"ד י"ל דס"ל דכל עוד שלא נתחייב בהפרשה מיקרי לא היה לו שעה"כ. ונראה שאם תורם קודם שנתחייב אסור לו לברך על הפרשת תרומה. כיון שלא נתחייב עדיין

לתחילת סימן מ"א ובעוה"ר פה אי אפשר לי להחזיק הרבה מתקנות הללו על מכונם מפני סבות שונות שאין להעלותם על הכתב מפני הכבוד

לסימן מ"א אות ב' רק אם נשחטו שני הסימנים ונראה להדיא ההפרש שבאמצע. א"צ לבדוק בידו

לסימן מ"א לד"ה ועוי"ל שורה ט' ואף שאינו מכוין לבטל המים. בכ"ז כיון שאפשר להמתין עד שיתנגבו המים הוי כמבטל בידים ע' ט"ז סי' קל"ז ובחיבורי ח"ב סי' מ"ב

לסוף סימן פ"ט אח"כ נשא האיש אשה והוליד בנים. וב"ה שהנחני בדרך אמת: