דברי גאונים שו

זה שמעליל העכו"ם לשלם לו כל השכירות הוי ג"כ אונס דשכיח דהא מבואר בסמ"ע (בסי' שי"ב ס"ק ל"ד) שכן הרבה דיעות עפ"י ד"ת שהשוכר מחויב לשלם כל השכירות בנשרף הבית מכש"כ בערכאות ודאי שכיח הדבר שיצטרך לשלם א"כ הוי מידי דשכיחי. וגם עי' בכנסה"ג דעכו"ם רגיל להעליל. ע"כ מחויב המשלח לשלם להשליח השוכר כל מה ששילם להעכו"ם דמי השכירות. אמנם בנ"ד שהרב שכר על שמו מהעכו"ם עבור הקהל אין אנו צריכים לכ"ז דכל דינים הנ"ל הוא דוקא אם הוא ערב או שליח. אבל בנ"ד כ"ע ידעו דהרב לא שכר את העסק וגם העכו"ם יודע שאין הרב השוכר רק בשביל הקהל רק לפיוסא בעלמא נקרא על שמו ואינו מעליל כלל על הרב רק על הקהל שנשכר בשבילם וגם זה ברור מאוד ע"כ חייבים הקהל לשלם:

עז שליח שלוה מעות מאחד ונתן השטר על שמו ונכתב בהשטר שלוה לצורך פלוני משלחו וכן אפוטרופס שלוה וכתוב בשטר שלוה לצורך היתומים אין המלוה יכול לגבות חובו מנכסי השליח או האפוטרופס וכן באנשים שלוו לצורך הקהל. יעוין בבית אפרים אמצע סי' י"ז. ועיין בשער משפט על החו"מ סי' קי"ז ס"ק א' שבא עובדא לפניו בנאמן של מחזיקי האוראנד"א שהיה מגיע לאיש אחר מעות ממחזיקים. וצוו להנאמן שיתן לו שט"ח על שמו וזה טופס השטר וועקסל עלי הח"מ מסך כך וכך ולשלם מתיבת מעות האוראנדא. ולבסוף נסתלק הנאמן מנאמנותו ומחזיקי הראנדא לא רצו לשלם לבעל הוועקסיל והלך המלוה ותפס ממעות של הנאמן עצמו. וכתב שם דודאי הלשון וועקס"ל על"י הח"מ הוי לשון חיוב לחייב עצמו אף בדבר שאינו חייב והא דנכתב בו ולשלם מתיבת מעות הראנדא הוא כתנאי שהוא מתחייב עצמו בהסך רק באופן שיהיה הפרעון מתיבת מעות הראנדא. נמצא עתה שנסתלק מהנאמנות נסתפחה שדהו של המלוה שאינו יכול להשתלם ממנו. והנאמן פטור מלשלם מכיסו כיון שהתנה וייחד לו הפרעון רק מתיבת מעות הראנד"א. אמנם כל זה הוא דוקא אם נסתלק הנאמן קודם שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל אבל אם נסתלק הנאמן מרצונו הטוב אחר שהגיע זמן הפרעון של הוועקסיל. נראה שהנאמן חייב לשלם כיון שהתחייב עצמו לשלם ממעות הראנדא א"כ כשהגיע הזמן פרעון. ונסתלק מרצונו הטוב ומסר המעות למחזיקי הראנדא ולא פרע הוועקסיל הרי לא קיים תנאו. ונשאר החוב עליו לשלם מכיסו. ועי' בשו"ת שארית יוסף סימן כ"א. עכת"ד בקיצור:

ויש לעיין לפמש"כ בדיני חיוב כלל מ"א סימן ט' ובדיני ערב כלל ע"ח סימן כ"א בשם תשובת הרמ"א וחו"י ושבו"י דהיכא דהתחייב עצמו בשטר בחיוב עבור חוב אחר. לא מהני לחייב דהוי כערב לאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין. א"כ ה"נ שהמחזיקים כבר נתחייבו בהחוב לבעל הוועקסל מה מהני שהוא נתן אח"כ הוועקסל אף שלשון וועקסל הוא לשון חיוב. וי"ל דמיירי שכתב קנין בהוועקסל ולא נחית הרב שע"מ לפרש זה כי לא בא השאלה רק על ענין שנכתב לשלם מתיבת הראנדא. וגם י"ל דאחר ז"פ חייב הנאמן מצד שעבודא דר"נ כמבואר שם בדבריו. ולפי"ז לא הוצרך לטעם שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב:

ועי' בשו"ת קול אליהו סי' ל"א שנשאל בשר העיר ששלח את ראובן לקנות לו בחנות היהודים איזה סחורה בהקפה. והלך ראובן ואמר להסוחרים שהוא קונה זאת בעבור השר. והם כתבו על הפנקסים חייב השר כו"כ בעד סחורה שלקח ע"י ראובן. ואח"כ אינו רוצה השר לשלם להם. והם תובעים מראובן באמרם אנחנו בידך נתנו לך. וכתב דלכאורה הדבר פשוט דכיון שראובן אמר להם והם בעצמם יודעים שקנה עבור השר לא נתחייב ראובן לשלם. אמנם יש לראות לפי מ"ש הריב"ש בסי' ת"א שאסור לקנות בחה"מ פסח חמץ לעכו"ם במעות העכו"ם משום דאין שליחות לעכו"ם ולא קנה הישראל החמץ עבור העכו"ם. א"כ זכה בו לעצמו ועובר בב"י. אם כן גם בנ"ד י"ל כיון דראובן זה אינו יכול להיות שליח השר א"כ קנה הסחורה וזכה בה. וכיון דהשר אינו רוצה לשלם עלי' דידי' רמיא לפרוע פרעות עכ"ד. (ולפענ"ד נראה דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם הריב"ש שפיר קאמר דכיון דזכה הישראל עובר בב"י. אבל בנ"ד מה איכפת לן דזכה בסחורה הלא אף אם היה קונה בפירוש הסחורה לעצמו רק אדעתא שישלם איש פלוני עבורו. ולא יהיה להם תביעה עליו ודאי דראובן היה פטור אם לא שילם אותו פלוני. א"כ גם בנ"ד דקנה עבור השר והם כתבו בפנקס החוב על השר והזכיה בא לו ממילא. נראה דלא נתחייב ראובן כלל. ולא גרע מנדון הבית אפרים שהבאתי למעלה בשליח שלוה מעות וכתב בשטר שהוא מחויב לשלם. מ"מ פטור כיון שכתב שלוה לצורך המשלח. וגם יש לדמות נ"ד לנדון המהרי"ט שהבאתי בדיני מעמד שלשתן כלל נ"ט סימן יו"ד י"א דיכול לומר אלו לא נתרצית שיפרע לך העכו"ם לא הייתי קונה הסחורה. ומכ"ש בנ"ד שקנה עבור העכו"ם ולא קמשתרשי לי') ושוב כתב דמה שחשש לחייב את ראובן מצד דינא דהריב"ש דזכה בהסחורה בדותא הוא דלא אמר הריב"ש לדיני' אלא היכא שלא פירש ישראל להמוכר שקונה בשביל העכו"ם המשלח. אבל היכא דהודיעו שקונה לשם המשלח. אז אע"ג דלא זכה המשלח מצד דאין שליחות לעכו"ם מ"מ גם השליח לא זכה כיון דהמוכר הקנה לשם המשלח עכ"ד האחרונים. ועי' באו"ח סימן ת"כ ברמ"א סעיף ו' ובמ"א ס"ק יו"ד ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' כ"ט מה שפלפל בדברי המש"ל על דברי הריב"ש. ולו יהא ששניהם לא זכו מצד הקנין מכר. מ"מ המוכר הראשון כי מטי זוזי לידי' איסתליק לי' והוי הפקר א"כ קני הישראל מצד שהוא ברשותו או בהגבהה או במשיכה. ואף אם נאמר גבי חמץ כמ"ש הריב"ש בעצמו דהישראל אינו רוצה לזכות באיסור. אבל גבי נדון הרב אם המשלח לא זכה ממילא זכה השליח מצד הפקר כנלפע"ד: