דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:כט

והמית איש כו' בנשיכה בדחיפה בבעיטה. אלו הם תולדות, דקרן כיון דלאו אורחייהו ע"כ לא הוה מועדין אלא בנ"פ, ואע"ג דנשיכה היא בשן לא מיקרי שן אלא כל שיש הנאה להזיקו כגון אכלה פירות, אבל להזיק ע"י נשיכה בלא הנאה הוי תולדה דקרן ודחיפה היא בגופה ובעיטה הוא ברגל וכולם אינם אורחייהו וכן הוא במשנה ספ"ק דב"ק הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט פירוש ומש"ה בעינן ג"פ ואז תהיה מועדת כמו בנגיחה דקרן. וקשה למה לא חשיב רש"י כאן רביצה בשלמא נגיפה לא קשיא דנגיחה ונגיפה חדא הם אלא דנגיחה קאי על אדם ונגיפה על בהמה וכמ"ש ריש ב"ק אלא רביצה קשיא, וי"ל דשם אמרינן בגמרא דלר' אלעזר יש חילוק בין אדם גדול לקטנים דבגדול לא הוי אורחיה ובקטן הוה אורחיה והוי תולדה דרגל ומועד אפילו בפעם אחת וכאן מיירי במועד מחמת ג"פ ומיירי כאן בין בגדול בין בקטן כמ"ש רש"י אחר זה ע"כ לא זכר רש"י כאן רביצה ועוד הקשה הרא"ם ל"ל קרא דוהמית כאן לרבות דברים, אלו דמסתמא ידעינן להו משום דהויין דומיא דקרן. ונראה לתרץ דהא הכא בממית האדם מיירי ודינו בכופר וכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן בפרק המניח (דף כו) דאדם הממית אין משלם כופר מדכתיב עליו ולא על האדם ואע"ג דיש ק"ו, לחייבו כדאיתא שם אפ"ה אנן ממעטינן ליה א"כ הו"א דעליו ממעט נמי תולדות דקרן שאין משלם כופר בשור שהמית קמ"ל והמית לרבויי התולדות דקרן דמשלם כופר:

ת"ל והמית פי' דקשה כיון דאמר תחילה וכי יגח כו' ומת ועל זה קאי אם שור נגח כו' ל"ל שנית והמית אלא דלרבות אתי. וק"ל דהא שן ורגל לא נזכרו בדין כופר ואפ"ה אמרינן בפרק המניח שם דיש כופר ברגל וא"כ קשה דהא בתולדה דקרן צריך רבויא דוהמית ומה רבוי יש לרגל, וכ"ת דיש איזה רבוי מאי מיבעיא ליה שם תחילה אם יש כופר ברגל הא יש רבוי. וי"ל דמדרבי קרא תולדה דרגל אע"ג דלא נזכר אלא נגיחה שהיא אב כ"ש שיש לרבויי שאר אבות ובג"א הקשה מה צריך לימוד מן והמית כיון דילפינן לעיל דאפי' עוף תו לא צריך למילף הני דהא בעוף לא שייך נגיחה אלא דחיפה ובעיטה ואפ"ה חייב. ונראה לתרץ דה"א בכל אחד הוה החיוב במה שדרכו להזיק ומש"ה בשור שדרכו להזיק בקרן ע"פ הרוב והוא דאין החיוב בזה אלא כפי זה משא"כ בעוף שדרכו להזיק בגופו הוי זה במקום קרן בבהמה קמ"ל: