דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:כח

וכי יגח שור, אחד שור ואחד כל בהמה כו'. בפ' הפרה (דף נ"ד:) ילפינן לה דבדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובאחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך שורך וחמורך דאחרונות ל"ל אלא כדי ללמוד שור שור משבת מה התם חיה ועוף כיוצא בהן מרבויא דוכל אף כל מקום שנאמר שור חיה ועוף בכלל:

ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר כו'. בפ' ד' וה' (דף מ"א) מקשינן אימא היכא דשחטיה מותר, באכילה, וקרא אתא להיכא דסקליה שיהא אסור אפי' בהנאה כדאמר ר' אבהו לא יאכל אף איסור הנאה במשמע ומשנינן ה"מ דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל, אבל כאן לא אתא אלא לאיסור הנאה לחוד לא לכתוב רחמנא אלא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי אלא שמע מינה אף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה אפ"ה אסור והקשו התוס' דאימא דבשחטיה מותר וקרא אתא דאפילו היה בן פקועה דא"צ שחיטה מן התורה מ"מ כי סקליה אסור, וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי מסקנא אתא שפיר כיון דכתיב את בשרו משמע אע"ג דעבדיה כעין בישרא דשחטיה ע"כ. משמע מדבריהם דלסוגיא דמעיקרא דההוכחה היא מכח, דלא לכתוב אלא לא יהנה אין תירוץ לקושיא זו דילמא מיירי בבן פקועה ואין מיושב דאכתי תקשה תיכף שמשני לא לכתוב אלא לא יהנה היה לתלמודא להקשות קושיא זו ולומר תירוץ האחרון בלשון אלא. ואחר העיון בגמרא היטב יראה דלק"מ. דתנא דברייתא מוכית דא"א לתרץ הפסוק בבן פקועה דא"כ היה קשה ל"ל לא יאכל הא מדכתיב בעל השור נקי דמלמד על איסור הנאת הנסקל כ"ש שאסור באכילה דודאי אין לטעות ולומר דבעל השור נקי קאי על איסור אכילה דהא במשמעות בעל השור נקי מבואר שאין לו בה הנאה כלום כדאיתא בגמרא שם, מאי אית לך למימר דהיינו מפרשים בעל השור נקי על הנאת בשרו ולא על הנאת עורו מה צריך לא יאכל על הנאת אכילה דבן פקועה והנאתו כדרבי אבהו ממילא נשאר בעל השור נקי, על הנאת עורו ועכשיו לא קשה לכתוב לא יהנה כיון דילפינן מיניה גם איסור אכילה דבן פקועה הא ל"ק דאכתי תהיה מוכרח לפרשו על הנאת עורו דאל"כ כיון שעכ"פ יש איסור אכילה בכלל בעל השור נקי ול"צ לא יאכל אלא להנאת גופו א"כ לכתוב לא יהנה ובעל השור נקי ויהיה אחד על הגוף ואחד על עורו, אבל השתא דמוקמינן לא יאכל על אם שחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה והנאה אתי בעל השור נקי לעורו, ולא קשה לכתוב לא יהנה דה"א לא יהנה וגם בעל השור נקי, אתיין תרווייהו להיכא דסקליה שנזכר בקרא וביה אמר דיש בו איסור הנאה גופו ועורו אבל היכא דשחטיה מותר אפילו באכילה קמ"ל לא יאכל לאכילה והנאה ובעל השור נקי על עורו משא"כ אם, באמת מותר, באכילה אם שחטו ואין איסור אלא בסקילה ודאי קשה לכתוב לא יהנה כיון דלא יאכל אינו אלא לאיסור הנאה ואיסור אכילה נפקא לן מכלל דבעל השור נקי ובנ"א תירץ וז"ל דאפילו אי נוקי קרא בבן פקועה הרי מיתתו של בן פקועה הוא כמו שחיטה גמורה ואם היה מותר כשנשחט ה"נ היה מותר בבן פקועה כשנסקל שא"ל דשאני בן פקועה זה שנעשה בו דין סקילה דהא פריך התם ואימא היכא דבדק צור דעביד כעין סקילה אבל היכא דשחטה לא ומתרץ מידי סכין כתיבא באורייתא כו' והשתא מאי מתרץ דסוף סוף אימא דשאני היכא דשחטיה בצור דעשו בו דין שלו דהיינו סקילה אלא כיון דצור היא שחיטתו אע"ג שעשה בו כעין סקילה סוף סוף שחטיה וכל היכא דהוה שחיטה לא נחשב סקילה וכך פירשו התוס' לשם ה"נ כיון דבן פקועה זהו שחיטתו דהיינו סקילה לא עדיף מהיכא דבדק צור ושחט בו דלא הוה סקילה ודברים פשוטים הם עכ"ל, ואין דבריו מחוורים דודאי יש חילוק בין נשחט ולא נעשה בו דין סקילה ובין בן פקועה שנתקיים בו, סקילה. והא דהוקשה לו על התרצן דאמר אטו סכין כתיבא באורייתא דהא בסכין לא נעשה בו דין סקילה לק"מ דשם היה הויכוח בין המקשן ולהתרצן בפירוש הפסוק דלא ואכל את בשרו דברור דמיירי בשוחט היה נראה להמקשן דההיא שחיטה מיירי כעין סקילה דוקא דמסתבר לאסור אבל לא שחיטה גמורה ומשני דכך השחיטה בצור כמו בסכין ממש וא"כ אין סברא לאוקמי דוקא בצור דסתם כתיב לא יאכל אע"פ שנשחט משמע כל מה שהוא שחיטה, משא"כ בקושיא דבן פקועה ששם אמרינן דלא יאכל קאי על נסקל ממש דלית ביה שחיטה כלל דהוא חמור דנתקיים בו הדין אז דוקא לא יאכל אבל בלא נתקיים בו הדין של סקילה יאכל, דהיינו אם הרגו במידי אחרינא וה"ה נמי בשאר שורים, בנשחט ולא נתקיים בו הדין דשרי וכאשר כתבתי הוא נכון וחריף בס"ד:

בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי. כתב הרא"ם וז"ל כדתניא בפרק ד' וה' דלית לה הא דר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל אף איסור הנאה במשמע אבל לרבי אבהו צ"ל דבעל השור נקי מבעי ליה לחצי כופר כו' עכ"ל, ותימא עליו דאדרבה מבואר שם דתנא דברייתא אית ליה הא דר' אבהו ובעל השור נקי אתא להנאת עורו דמלא יאכל הוה אמינא דוקא בשרו כמ"ש התוס' שם להדיא: